אשליית השפע של אתרי ההכרויות

אשליית השפע של אתרי ההכרויות

"יו...יש פה מלא חתיכים!.."

"שטויות. אז היה דייט אחד גרוע. נקסט. נתקדם לבחורה הבאה.."

"אפשר לחשוב. לא עונה. יש כמוך באלפים.."

מתי בפעם האחרונה עברו אצלך בראש מחשבות כאלו..?

אשליית השפע של אתרי ההכרויות מונעת מקשרים להבשיל,

כי תמיד יש עוד מישהו, עוד מישהי מושכים ומרתקים בלחיצת כפתור...

אנחנו חיים בחברה צרכנית, שלימדה אותנו "להסתכל על הרכיבים"

ממש כאילו אנשים הם מוצר צריכה.. הכאב הוא שאנחנו בדיוק באותה הסלסילה...

הנה הסיבות שאני מצאתי איך אשלית השפע פוגעת ביכולת שלנו ליצור קשר משמעותי:

1. עצם הגישה.

אם כמוך יש אלפים, אני אמצא משהו יותר טוב, מישהו יותר גבוה,
מישהי יותר נחמדה, מישהו שמרוויח יותר ממך וכו'.

2. ברגע שעולים אתגרים בקשר, אשלית השפע של אתרי ההכרויות
עושה עבורנו את ההבחנה (השגויה! עוד מעט נסביר למה...)
ש"יותר קל להתחיל מחדש"..

אשלית השפע "עוזרת" לנו לסיים את הקשר החדש..

ובכך חורטת עלינו עוד שריטות ועוד כאבים,
כאילו אין לנו מספיק כאלו מעצם החיפוש...

3. האשליה והטעות ש - "יותר קל להתחיל מחדש"
היא פרי המוח שלנו... אבל לא כל המוח. אלא רק חלק אחד:
החלק המודע. החלק המודע, הוא זה שאחרי להגן עלינו מפני פגיעות.
הוא מופעל בחוזקה בכל פעם שיש איום ממשי, או חשש מאיום וסבל עתידי..

והוא מבחין לנו, בטעות, ש - "אם ככה זה על ההתחלה, מה עוד מצפה לך.."

ובכך הוא גורם לנו לקטוע באיבו כל קשר שמאיים עלינו. עכשיו או בעתיד,
זה לא מעניין את ה"שומר" הזה. הוא עושה את עבודתו... לרעתנו..

4. התחושות הקשות שעולות "על ההתחלה", הן רק מבוא להמשך,
כי מטבע הדברים ככל שקשרים מעמיקים, ככה אנחנו הופכים פגיעים.

מי שלא מסכים להיות פגיע מראש, לא יכול לקיים קשר אותנטי עם נפש קרובה.

ולכן גם כאן, אשלית השפע תגיד ש -
"עם מישהו אחר, זה פחות יכאב" "עם מישהו אחר, זה יהיה שונה.."

5. אשלית השפע לא מסכימה לנו להעמיק את הקשר
כי בגלל שאנו חיים בעידן צרכני, אינדבידואלי,

אשלית השפע אומרת שיש עבורנו מוצר טוב יותר,
על מדף אחר... וההסתכלות הזו על ה"מוצר" ועל "רכיביו"

לא מאפשרת הסתכלות על המרחב שנוצר בין 2 אנשים...ולהיפך -
אשלית השפע יוצרת הסתכלות מצומצמת. של הווה בלבד.

הסתכלות של - what you see is what you get
וזו הסתכלות שטחית, רדודה.. שלא כוללת את כל הקסם המופלא

שמוכח בהכרות מעמיקה.. את כל אותן בדיחות שיהפכו להיות שלנו
את השירים שלנו, את האוכל שאנחנו אוהבים...

אשלית השפע מסתכלת על האריזה. כאן ועכשיו.
ועל עוד כמה פרמטרים לא רלוונטיים בכלל...

כמו: מהירות האספקה לבית הלקוח :)
צחוק צחוק, זה נורא...

לסיכום: אני מזמינה אותך, לנשים בלבד הפעם,
לחצי פה כדי לקבל מידע מעצים שיעזור לך להסתכל על מערכות יחסים

המדרגה הראשונה של מהפך בתודעה

המדרגה הראשונה של מהפך בתודעה שכל יזם מכיר:

היום שבו מבינים שאין טעם לנסות להמציא את הגלגל...

שמעתי את המשפט הזה הרבה פעמים מאז התחלתי

בשנת 2005 להתעניין בעסקים..

ועדיין.. כל שנה שמעתי אותו באופן אחר..

האתגר: להקשיב!

ולא לנסות להמציאת הגלגל כל פעם מחדש ...

לא להמציא את הגלגל בשיטת השיווק...

לא להמציא את הגלגל בשיטת המכירות...

כשעולה לך רעיון מדהים, לא לנסות להמציא לו מודל עסקי חדש...

לא להמציא את הגלגל מחדש

זו המדרגה הראשונה במהפך של תודעה של יזם.



האבולוציה של עסק מצליח

עובדת דרך תודעה של יזם מצליח

וזה התהליך:


1. ראש של שכיר - "מחפש "עבודה".

"עבודה" זו לא מילה עם קוטונציה חיובית אצל רובנו

וכך, בעוד המוח המודע "מחפש עבודה" כי זה מה שצריך

ואלו המילים עליהם אתם חוזרים שוב ושוב בראש..

זה גם המצב שנשאר מקובע - "אני מחפש עבודה"..

המילה "עבודה" מעבר לכך שהיא לא בהכרח שלילית

אבל גם אינה בהכרח חיובית... עדיף מילה שתהיה

בעלת אנרגיה מעצימה.. משמחת... מעוררת...

בנוסף, כדאי לברר

האם למילה "מחפש" יש קונוטציה חיובית ומעצימה..?


ההיגד החיובי לראש של שכיר:

"יש שפע הזדמנויות נפלאות לבטא את הכשרונות שלי

ולקבל עליהם תמורה מצוינת בעסק מצליח"


2. ראש של עצמאי - "מוצא לקוחות".

שימו לב למילה "מוצא". הוא לא "מחפש" אלא מוצא.

מחפש - זו מחשבה של חסר. אולי ימצא ואולי לא..

"מוצא" זו תוצאה שאפשר וכדאי לכוון אליה את המוח.

ההיגד החיובי: "בכל רגע ורגע לקוח חדש בדרך אלי"

3. ראש של יזם - מוצא שיתופי פעולה.

היזם יודע שלכל רעיון נפלא שעולה לו בראש

יש כבר מודל עסקי ברור ופשוט שקיים

ויש גם שותפים לחזון. עכשיו כל מה שצריך

זה רק למצוא אותם.

היזם יודע, שלכל רעיון מדליק שעולה לו בראש

השאלה הכי מכשילה היא

"איך עושים את זה"

והתשובה הכי מכשילה היא

"איך אני אעשה את זה"

אין שום טעם להיכנס לתוך ה"לופ" הפתלתל של ה"איך"

אין שום צורך לבזבז שעות של חשיבה על "איך"

אם עבורך זה מסובך לביצוע, בוודאי יש

אנשים שעבורם זה משחק.

כל מה שנותר זה למצוא אותם.


כיום אפשר לעשות עסק מכל מקום בעולם.

הבעיה מתחילה כשבמקום "לקוחות" מחפשים "עבודה"

הבעיה ממשיכה כשבמקום לחפש "קולגות"

ממשיכים לחפש "לקוחות"...



ראש של יזם בתודעת שפע:

משתף פעולה על פלטפורמות קיימות. 

להורדת "אבני הדרך להצלחה" מדריך במתנה

לפיתוח תודעת שפע שמתעדכן תדיר נא ללחוץ פה.

מכורבלת בתוך זנב אריה

מכורבלת בתוך זנב אריה

משתבללת בזרועות תמנון

טווה קורים דקים של עצב


מפיחה חיים בזכרונותיך האחרונים

הרבה תזכורות קיבלתי ממך הערב

כל מה שביקשתי - הופיע בטיסה

אדם רעב יכל לשבוע ממשאלותיי

שהונחו כמנחות על ספסלי הרחוב

חתול שחור קטן רזה הביט בי מעבר לפח רחוב

קוטג' מטאפורי שפתחתי לחתול כרסתן שחול-לבן

העירו בי געגועים לרוגע, מיסטר רוגע הנהנתן... החמקמק..

נושקת לשפתי השמנת וכוסמת עם תבשיל תפוחי אדמה הולכת לישון

עצובה אך מסופקת. עם שמנת בלי שמנת. עם היעדרך וזיכרך לעת לילה מתעצבת

איך שכחת שאת אישה מעוררת השראה...

איך שכחת שאת אישה מעוררת השראה...

חצי כוח המעוררת...


ב-3 השבועות האחרונים אני מרגישה שאני מנסה בכוח
לעבור דרך אנרגיה דחוסה.. של עצב ואימה....

מאז שאיב סניור (נשמה טהורה ומיוחדת) נפטר
אין לי אנרגיה, כלומר זו תלונה קצת מוזרה ממי שיש לה עודף אנרגיה..

אז אני אדייק - אין לי עודף...

ולרוב אני ביתר.. כלומר נותנת לאחרים, מניעה אנשים,
משפיעה, מובילה, מוזגת מהכוס שלי להרבה כוסות של אנשים..

ועכשיו, אין לי אותי.

בימים הראשונים זה היה לכאורה יותר קל..
בשלב ההלם וההכחשה יש הרבה רציונליזציה

וכאילו יש קיר בינך לבין מי שהסתלק ממך..
ואת לא מרגישה את הכאב. לא ממש.

אחר כך יש הסלמה ואת נופלת למטה לבור בלי תחתית
בוכה עד שהעיניים שלך שורפות, רואה תמונות (בדמיון...)

חולמת חלומות איומים על מוות
חולמת חלומות מחרידים על כל פן בחיים שלך..

כל תת המודע מתייצב להכאיב לך ולגרום לך לעשות "הארקה" החוצה
לדבר הנורא הזה ואת מסתובבת במעגל של

כאב - לתת את השירות שלי ואז לשכוח - כאב וחוזר חלילה...


זה כאילו תת המודע אומר: לא בכית מספיק ביום!
את צריכה להוציא עוד בלילה...

ואת קמה עם פה יבש, קצרת נשימה, כי חלמת משהו נוראי
עלייך או על מישהו קרוב, או על מי שנפטר..

ושאריות של זכרונות מציפים אותך באמצע היום, לופתים את החזה..
בשבוע השני של האבל זה היה כמו קוצר נשימה, לא היה לי אוויר

הרגשתי שהאישיות שלי קורסת לתוך עצמה
ובמקום ליפול נפילה חופשית אני נאחזת בקירות ומנסה לשמור על קצת שפיות..

כי תכל'ס, מי שלא איבד מישהו יקר לו,
מי שלא גיגל חיה והיא מתה, לא יכול להבין את זה

ואין מישהו שיכול להתחלק איתך בכאב
ואת לבד לבד לבד בבור שחור ואף אחד מהחברים שלך

לא מנסה אפילו, כי לכולם יש צרות משלהם ואף אחד לא אוהב
לשמוע דברים עצובים.. אז בעצם את פאקינג לבד.

זו החוויה מהשבועיים השניים אחריי מותו של איב..

ואז עובר עוד שבוע.. ואת כבר מצפה להיות בטוב..
אז כן, הכאב נהיה עמום, אבל עדיין אין לך שום מקום להביא אותו..

אין לך מספיק חלל להכיל את העצב הנושא ואף אחד כבר לא שואל מה שלומך
וגם כשאת מספרת שזה עדיין כואב אז מכעיסים אותך עם כל מיני מילים שעוד יותר
מביאות לך את הקריב אז את מסתפקת ב - "איכשהוא, בסדר.."

ופתאום את נהיית מהאנשים האלו שהתשובה היותר כנה
(שלא תגידי אותה לעולם, כי היא לא תדר גבוה ואת לא חושבת שזה כדאי)

אבל התשובה היותר כנה שעוברת לך בלב לשאלה "מה שלומך?"
היא: .."סוחבים, אתה יודע.."

ופתאום את מגלה שככה את חושבת
ושהיה מישהו בחיים שלך שהיה מדבר ככה

וכשהיית שומעת אותו עונה ככה, היית מתבאסת.
כי עבורך עד לא מזמן, החיים לא היו "סחיבה"..

את תמיד היית מהאופטימיים...

ואז את חושבת לעצמך

מתי כל זה ייפסק?

מתי אני ארגיש את עצמי הרגילה?

מתי אני אחזור?

מי זו אני בכלל?

כל מיני תהיות שלא תהית מאז גיל ההתבגרות המקולל..

פתאום את לא מרגישה בנוח עם מי שאת, עם העיסוק שלך,
עם החברים שלך, עם המשפחה שלך, לא מוצאת את עצמך בשום מקום

כאילו כל חוויה, איבדה מהצבע שלה..
זה הכול יענו אותו הדבר:
עוד ערב כייפי עם החברים שלך, כמו תמיד יש אוכל טוב
ושיחות מעניינות.. אבל את "חצי כוח" שם.. המחשבות שלך נודדות..

ובמקום להרגיש כיף בדרגה 10
את מרגישה 5-7.. הכול קצת דהוי כזה...


עוד סיטואציה:

את חוזרת מהעבודה ומרוב צער
לא רוצה להגיע הביתה..

שואלת את עצמך: "מה היית רוצה שיקרה?"

עונה לעצמך: "שמישהו ישאל אותי מה שלומי
ויהיה מוכן להקשיב לי ופשוט לסתום אחר כך את הפה.
שאני ארגיש בנוח לענות על מה שעובר עליי
והם פשוט ישתקו או מקסימום יגידו לי שזכותי לכאוב ככה ושבאמת קרה לי דבר נורא"..

ואז את מזכירה לעצמך שאת זה אף אחד לא יעשה בשבילך בחינם..

זה שירות.

וזה לא הוגן להפיל את זה על החברים שלך.

אז את הולכת לחברים רק כדי לא להיות עם עצמך

ופתאום החברים הם רק פיצוי על חרא של בילוי: את עם עצמך..

ואין אותך כמו שהכרת: לשבת במרפסת ולחשוב מחשבות יצירתיות לגבי עסקים והחיים..

אין אותך. היא הלכה.

וכל מה שנשאר זה להיות באמונה שהיא תשוב.


איך שכחת שאת אישה מעוררת השראה...

מתי שכחת שאת מגדלור גדול של אור..

איך האבל זרק אותך מיליון שנות אור אחורה
ואת מרגישה אפס מאופס, בלון מרוקן, חסרת אנרגיה כאחת הלוזריות..?

טוב שבימים שאיב עוד היה בחיים ייסדת ערוץ סרטונים שלם בנושא מוטיבציה.

מזל - ואין מיקרה - שבימים האחרונים של איב הכנת את התוכן המהמם
"אבני ההצלחה" שהוא מבוא לתודעת שפע..

תודה רבה ליקום הנהדר
ולעצמי שייצרתי "מנופים אנרגטיים" לימים קשים...

אחד החברים שלי אמר לי השבוע -

אין מה להילחם

אין מה לנסות לעשות מזה משהו אחר

את עוברת תקופה חרא עכשיו

מה הפלא שאת סובלת

וגם זה יעבור...

למדריך במתנה: אישה מעוררת השראה

...This too shall pass....גם זה יעבור..

...This too shall pass



גם זה יעבור..




אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את המשפט הזה
בדירה שבאתי לגור בה, בצפון הודו, עם חבר שהכרתי באוקראינה...

כשהייתי בדרך להודו, ידעתי שהוא שם, אבל לא ידעתי ש -
הוא שכר דירה במיוחד בשבילנו, עם 2 חדרים כדי שנוכל לתרגל יוגה..

דירה עם 4 מרפסות, כדי לאפשר לכל אחד מרחב מחייה והשראה..
היו אפילו 2 מקלחות וחדרי שירותים, הוא חשב על הכול.. ואני אפילו לא ידעתי..

ורק המשפט הזה, עשה לי על ההתחלה כל כך עצוב על הלב..
גם זה יעבור... האומנם, חשבתי? האם כל הטוב שיש כרגע יעבור.. וגם הרע...?

ועכשיו, כמעט 6 שנים אחריי שזה קרה, אני חוזרת מ(סורי, אסור לי לגלות..)
מקום שמייצרים לי בו את המתנות לבוגרי הקורסים של "לשווק בכיף: הצלחה הוליסטית"

ואני כבר מתגעגעת לקבוצה שאת המתנות שלה אני נושאת..
עדיין לא נפרדנו, מפגש הסיום הוא רק בשבוע הבא.. ועדיין..

אני לא טובה בפרידות...

זוכרת שהסתכלתי על המשפט הזה
גם זה יעבור.. וחשבתי לעצמי שבימים טובים

אני בטח אשנא אותו..

ובימים קשים, אני בוודאי אוקיר אותו..

אח"כ הייתי שם 10 ימים לבד עם חום של 41 מעלות..
ואז הוא אכן קיים את ההבטחה העתידית שהיתה בליבי בפעם הראשונה...

וניחם אותי..גם זה יעבור..

ואני מרגישה עכשיו 2 טון על הלב ושואלת את עצמי - למה את סובלת מהעתיד?
העתיד עדיין לא כאן.. ואולי גם לא בהכרח יהיה כזה עצוב כשתשלחי לעולם

מטפלים עם מיקוד עסקי ובידול מצויין..

עם מערכת שיווקית...

והבנה מה זאת אומרת לנהל את עצמי ואיך להיות עסק...

אבל!

זה עדיין לא הגיע, העתיד עדיין לא כאן..

גם זה יעבור, זה בטוח, אבל תמיד תוכלי לשמוח בעתיד
כשהזרעים שזרעתם ביחד ב-3 החודשים האלו יניבו ערוגה משמחת.

בנתיים, רק בנתיים, תתעודדי. את עושה משהו טוב.

בלחיצה פה מקבלים המון מידע במתנה איך לקדם את הקליניקה שלך.

מוזמנות ומוזמנים ואפשר להעביר הלאה למטפלים ומאמנים.

תודה רבה!

מילות פרידה מתות זהב - איב סניור זצ"ל

 ומה שנשאר אחריי שהלכת זה הריק...

פינה שאהבת לרבוץ בה ועכשיו היא ריקה

המקום שלך במיטה שהיה מופיע בו גוש של שיער אחריי כמה לילות ועכשיו הוא נקי

כריות שתמכו בך כשאתה יורד מהמיטה כדי להקל על המפרקים הזקנים שלך

החזרתי אותן עכשיו לארון ושמעתי שהן נפלו בחזרה לריצפה

רעשים ורחשים שיש לנו בבניין באופן טבעי

ועכשיו הם רמים...ואני כל פעם חושבת שאולי זה אתה

מיליון פעולות שהייתי עושה בלי לחשוב אפילו ועכשיו הן ריקות מתוכן

לפתוח לאט את דלת הכניסה כשאני חוזרת הביתה

כי אולי נרדמת מאחוריה

לזכור לסגור את דלת השירותים כדי שלא תתקע שם בפנים..

לוודא כל בוקר שלקחת את התרופות שלך

לנקות את המזרקים

לתת עירוי

לשאול איך שאני נכנסת הביתה בקול רם: "איב?..איפה אתה?"

איב? תות זהב? תותון חמודון... איפה אתה?

לשים לך מים טריים בקערה השקופה

לזכור את המפלס של המים כשיצאתי מהדירה

לזכור את תצורת האוכל היבש בקערה הלבנה

כדי שאחזור אראה כמה אכלת ממנה

המוני פעולות קטנות ושיחות קטנות ורגעים שכבר לא יהיו

לפחות לא איתך

לשתות את הקפה של הבוקר איתך

לשבת איתך על הברכיים כשאני לומדת את "מדע ההתעשרות" "שפת הגוף"

כל מה שאני לומדת זה תמיד היה איתך

לקחת אותך על הברכיים כשאני עצובה ולחבק ולנשק אותך עד נחמה

מנהגים מקסימים שהיו לך 

אם הייתי מדברת לעצמי בקול עצבני, צועקת או בוכה

היית ניגש אליי ומתחיל ליילל..."מאו-מאו-מההההה...."

עד שהייתי קולטת ומפסיקה

אם לקוחה שלי הייתה מתרעמת בטלפון וכעוסת על עצמה

היית מתחיל ליילל והיא הייתה שומעת את זה בשיחה

הייתי מסבירה לה שיש לך סמן ליציאה מהקו ואז אתה מאיר ש -

"הי, יצאת מעצמך, בבקשה תחזרי"

רוב האנשים ששואלים אותי מה שלומך

מקשיבים לי טיפה ואז מייד מספרים לי כמה הארכת ימים

כמה היה לך טוב אתי, כמה זכינו שנינו להמון שנים ביחד

אתם יודעים משהו? זה לא מנחם.

ולא רק שזה לא מנחם, זה אפילו לא מעודד.

עדיף שתסתמו ותקשיבו ומקסימום תהנהנו.

המשפט היחדי שמותר לכם להגיד זה "אני מבין"

או "כן, זה נורא קשה לאבד מישהו שהיה כל כך קרוב אלייך"

(ליבי ואבא שלי יוצאי דופן כי זה בדיוק מה שאמרתם)

הפינות הריקות בבית מזכירות לי אותך

הריח שלך עדיין שמור לי בהארד דיסק של הזיכרונות

אבל זה לא מספיק

בנתיים אני הולכת יומיים ובוכה

נפטרת אתמול בלילה והשארתי אותך בבית ללילה,

רציתי איתך עוד קצת זמן

הבוקר שתיתי איתך קפה בפעם האחרונה

היית כבר מאוד קר וקצת קשה

אני יודעת שנים שעדיף לישון ולעכל על צד שמאל

אבל בגלל שהצד האהוב עליך לישון עליו היה ימין,

הייתי ישנה עליו גם..כדי לחבק אותך

וגם כדי שתצא מהצד של המיטה שבניתי עבורך מדרג בטוח ומוגן

אני זוכרת שהייתי מחבקת אותך בכפיות לפני השינה,

שמה את יד שמאל שלי על יד ימין הקדמית שלך,

ואז היית עושה את הפעולה הכי נוגעת ללב בעולם כולו:

מעביר את יד ימין שלך מעל יד שמאל שלי,

ככה שבעצם אתה היית מחבק אותי.

אני בוכה כבר יומיים וזה לא משנה מפתיע אותי כמה דמעות אפשר לבכות

ואל תגידו לי שהבכי מטהר, נראה אותכם עוברים כזה משבר

אתמול חיפשתי באתרים של קבורה לחיות

והיה רשום שם שפרידה מחיית מחמד יכולה להיות שקולה לפרידה מאהוב

אז תנו לי לדייק: אם גירושים דומים למוות של אדם אהוב מבחינת ההשפעה

גם מוות של חית מחמד שווה ערך למוות של אהוב.

להתראות איב  סניור אחרי 20 שנה ו-7 חודשים

אכן בורכתי וזכיתי ללוות חתול מדהים.

תהי נשמתך צרורה בצרור נשמות של קדושים

תעשה חיים שם למעלה ותחזור אלי מהר

אני זוכרת שהבטחת לחזור

בצורה אחרת, בגוף אחר

והבטחת שתישאר איתי

שאני ארגיש אותך







בלילה הזה

חלמתי חלום:

כל החברים שלי באו לבקר את המשפחה שלי

והמשפחה גרה בהיכל קסום, עם עמודי שיש כבירים וורודים

משהו סטייל יוון העתיקה

מבחינה רגשית זה היה כמו איחוד של כל אהובי ומלווי

מקווה איב סניור שתבוא לבקר אותי בחלום ובכלל

שתבוא הרבה כי אתה חסר וכואב לי כל כך

נשיקות אהוב יקר שמרת עליי יופי יופי






לימדת אותי:

חמלה

סבלנות

סובלנות

אורך נשימה

דיוק






אם פעם הייתי אומרת לאנשים ש"אני מאחלת לכל אחד חתול כמו איב"

היום אני יכולה בהחלט להגיד "אני מאחלת לך לזכות להיות ליד נשמה כמו איב"

כי הגוף זה באמת לא משנה, אם חתול או כלב, אדם או חיה

יש משהו טהור מיוחד בנשמה שלך, תמיד ידעתי את זה

היו אנשים שהיו באים אלינו בשביל לראות אותך

היתה לי חברה שהיתה באה אלינו כדי שתנשק אותה - "תסמן" אותה

ואז רצה לשטוף ידיים ופנים וחוזרת אלייך "איב, איב, תסמן אותי שוב.. תנשק אותי"




היית עושה דברים כל כך נחמדים ומתחשבים

בשיעור יוגה, למשל.. היית מזהה מי הכי סובל וממה

ואז בהרפיה (סיום השיעור כשכולם שוכבים על הגב בשקט וחושך)

היית עובר אחד-אחד, אחת-אחת ומבלה עם כל אחד את הזמן שהוא היה צריך

ואחרי שהייתי מעירה את כולם, כל אחד היה אומר -

"איזה חמוד איב!... הוא היה אתי המון בהרפיה!.."

"איזה קטע! כי הוא היה אתי בכלל, אז איך הוא היה גם איתך?"

(זה מזכיר לי את סבתא שלי שכולנו, כל הנכדים,

חשבנו שהיא הכי אוהבת בעולם, את...כל אחד מאיתנו..)

ככה איב היה עובר ומטפל

בין אם בקליניקה ובין אם בסטודיו

וכולם קיבלו את מה שהם היו צריכים באותו יום:

כאבי מחזור נרגעו, כאבי בטן ומעי רגיז,

אנשים שהגיעו עם מיגרנה הוא היה מתיישב ליד הכתף

עובר ומלטף...




הייתה תקופה שהיית מעיר אותי עם כף יד רכה ומתוקה על עצם החזה,

מסתכל לי בעיניים ואומר (בשתיקה. אף פעם לא היית דברן)

אבל הטקסט שאפשר היה לדמיין  -

"מצטער להפריע לך יקירתי, הבוקר הגיע. אמנם בוקר זה שואה

אבל אני כאן ואת בטוחה"

וככה עולם וצפים עוד ועוד זכרונות מתוקים מפעם

ועכשיו מרירים

היד מתעייפת לי

העיניים שורפות לי

אני מתגעגעת כל כך

ומקווה לנחמה.

תודה רבה שהיית אתי

מבט מלא חמלה: קוסם של אהבה

עצמאים שחושבים כמו שכירים ממורמרים

"מתי העסק יעמוד על הרגליים"

"מתי יהיו לי מספיק לקוחות"

"כל כך קשה להתפרנס בארץ | בחגים | בקיץ | בפריפריה"

כל המחשבות האלו הן מחשבות קורבניות, בגישה פסיבית.


המחשבות האלו הן כמו להסתכל לשמיים ולשאול

מתי משהו ישתנה מבחוץ ולי יהיה שפע?

מי ידאג לשפע שלי?


הגישה הקורבנית מאפיינת חשיבה של שכירים ממורמרים,

(ואני לא מדברת םה על שכירים מאושרים ומסופקים)

חשיבה קטנה ומצומצמת, שמציגה אותי בפני עצמי כאילו

אין לי שום כוחות, לכאורה אני רק נסחפת בזרם החיים

ומקווה לטוב...


השלב השני של החשיבה היא חשיבה הישרדותית

והיא מאופיינת במשפטים בנוסח "כש..." ו"אם...אז..."

לדוגמה "כשיהיו לי 10 לקוחות בחודש אז...."

"אם יגיעו מהפרסום שעשיתי מספיק לקוחות ויישארו אז

אוכל להשקיע ולבנות אתר... ואז...."


מעולם לא הייתי בחשיבה קורבנית אבל אני בהחלט זוכרת

את התקופה שבה התנהלתי בחשיבה הישרדותית...


התחלתי ללמוד שיווק, אבל הייתי ממש בתחילת הדרך...

אז כל יום הייתי סופרת כמה צפיות יש לי ביו-טיוב,

כמה עוקבים נוספו לי בפייסבוק...


וכל הזמן חשבתי מחשבות בסגנון

"כשיהיו לי 1000 אנשים ברשימת התפוצה אני לא אצטרך לשווק.."

כל הזמן כמהתי ליום המאושר הזה בו לא אצטרך לעשות מאמצי שיווק

בו הכול יעבוד כמו שעון שוויצרי :)


עכשיו זה מצחיק אותי שחשבתי ככה...

אם כי יש בזה משהו מרגיע,

כשאני רואה כמה זמן אני כבר נמצאת ברמה הבאה: חשיבה יזמית.


חשיבה יזמית מתאפיינת בפרו-אקטיביות.

כלומר אני מניעה את עצמי.

התנועה שלי קדימה לא תלויה במציאות החיצונית

או באנשים אחרים שיניעו אותי

מנטור או קולגות

זה הכול תלוי בי.

חשיבה יזמית מתאפיינת בחיפוש אחר הזדמנויות

בתכנון מראש כדי ליצור צמיחה

בהקמה מהירה של עסקים

וביציאה לפעולה ברגע שמזהים רעיון עסקי טוב.


אז איך אתם חושבים?

כמו קורבן או כמו יזם

או שזיהיתם שאתם בשלב האמצע: השרדות...


הפואנטה: להבין איפה אנחנו נמצאים ולדעת להתרומם משם.

קודם כל ברמת התדר. לדעת לעלות לתדר פנימי גבוה.


לדעת לייצר מחשבות חיוביות ולפעול גם מול אי וודאות.

התדר הפנימי גורם למציאות החיצונית להדהד אותו

וכשאנחנו בתדר גבוה - הכול יכול לקרות!


לקבלת אבני הדרך להצלחה

מדריך שמתעדכן על ציר הזמן לפיתוח תודעת שפע

לחצו כאן.

בעסקים כמו באהבה: האם כבר החלטת שאת מתאבדת על העסק שלך?

בעסקים כמו באהבה: האם כבר החלטת שאת מתאבדת על העסק שלך?


..נקודה שאיכשהוא רבים נוטים לדלג עליה...

"האם כבר החלטת שאת מתאבדת על העסק שלך"
זו נקודת מיפנה בחיי כל עסק עצמאי

או לפחות כל עסק שלא עומד מאחוריו גוף שמממן אותו...
גם עסקים שלקחו הלוואה, לאיזה זמן נחסכת מהם החשיבה הזו..

למה עסק  שקיבל הלוואה לא צריך לחשוב ככה?

כי הלוואה נותנת שקט מדומה. כמו מימון חיצוני..
זה נותן "אוויר לנשימה לכאורה". ככה אני קוראת לזה.

לטעמי חשוב מאוד לקחת החלטה להתאבד על העסק...
אמנם עברית שפה הפוכה בכל הקשור לאהבה:

"אני מת עלייך"

"הורס אותי, כמה שאתה מתוק" (לתינוק)

אבל אם לרגע נרפה מ-NLP וחשיבה חיובית
ולא נציק לעברית עם "קטנות",

להתאבד על העסק זה אומר:

"אני הולכת לעשות הכול כדי שהעסק הזה יצליח". זו הגישה.

וזו גישה שאין לרוב בעלי העסקים..

ובגלל שאין להם את זה, 90% מהם נסגרים אחריי 4 שנים.



הגישה הרצויה ואתם בהחלט מוזמנים להעתיק ולהניח מול העיניים:

אני הולכת ללמוד כל דבר שצריך כדי להצמיח את העסק שלי
אני אעשה הכול כדי שהעסק יצליח לטובתם העליונה של הזקוקים לשירותים שהוא נותן

זו הגישה!

מה קורה אחריי שמחליטים לעשות הכול?

העולם אומר: משאלתך היא לי פקודה!

עוד על תודעת שפע,
שהיא הפלטפורמה שעליה יושבת גישה חיובית
אפשר לקבל פה, בלחיצה על הקישור.

כשרונות או תכונות: מה יותר חשוב להצלחה?

כשרונות או תכונות: מה יותר חשוב להצלחה?


כשהייתי סטודנטית ב"בצלאל", אקדמיה לאמנות ועיצוב,
תהיתי הרבה על השאלה הזו..

ראיתי סביבי אנשים הרבה פחות מוכשרים ממני,
שמבחינה אמנותית גרידא היו מאותגרים

אבל מבחינה אנושית, כלומר היחסי אנוש שלהם,
היו הרבה יותר טובים ממני..
במקומות שאני התעקשתי, הם וויתרו.
במקומות שאני התייאשתי, הם התעקשו..

הם תמיד ידעו למי להגיד מה
ואני קראתי לזה בזמנו "להיות פוליטיקאי"

היום אני קוראת לזה בדיוק בשם של זה -
לדעת מהל הגיד ולמי להגיד ובאיזה תזמון...

חלפו השנים, אני הלכתי לכיוונים אחרים
מאמנות לא הצלחתיל התפרנס אבל מטיפול וייעוץ בהחלט..

והשאלה של הכשרונות והתכונות נשארה תלויה באוויר מעל הראש..
אני זוכרת שב"בצלאל" מי שהצליח, היה מי שידע איך לדבר.

ואני כל השנים חשבתי שהכי חשוב זה להיות אותנטתי וישר.
היום אני עדיין אוחזת ביושרה ובאותנטיות, שלא תבינו לא נכון..

אבל! וזה אבל גדול: חשוב לדעת איך לדבר עם אנשים
ולא לתת לאופי שלי להרוס לי...

משפט חכם בהקשר הזה למדתי בלימודי האימון לפי שיטת אניאגרם:
אל תתן למי שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות.

כל כך חשוב. כל כך מהותי.

אנשים פחות מוכשרים ממני שהיתה להם יכולת לשלוט בעצמם
מול האגו שלהם, הצליחו יותר. ולמדתי. אני מאמינה שכולנו לומדים כל יום.

הלימוד שלי בהקשר לשאלת התכונות או הכשרונות,
מסתכם בזה: חשוב לדעת לשלוט ברגשות ובאגו שלנו.

וכן, זה הרבה יותר חשוב (בעיני) מאשר כשרונות ויכולות מולדות.
כי מה שקבלנו במתנה, לא יכול לצאת לעולם אם אנחנו לא יודעים איך

או אם מצבי רוח מסיטים אותנו מדרך המלך.

עוד נדבך של הסיפור הזה, קשור בחשיבה חיובית והכרת תודה
שיוצרות את הפלטפורמה לפיתוח תודעת שפע.

הזמנה למדריך אבני הדרך להצלחה נמצאת פה בלחיצה על השורה הזו :)

וולקאם!

מוזמנים להעביר את הפוסט הלאה...

תודה רבה

תמיד רצית להשפיע? הנה ההזדמנות שלך!

תמיד רציתי להשפיע...

עוד כשהייתי קטנה,
קופצת בין הריבועים של המדרכה במושב,
נזהרת לא לקעת בקווים, עוד בקפיצות על גומי,
נזהרת לא לגעת בגומי, לא להיפסל,
ידעתי שלי מצפה עתיד מזהיר הרבה יותר מזה :)

בגלל זה סבלתי בצבא, מערכת שמוחקת את האינדבידואל
בגלל זה סבלתי ב"בצלאל" מערכת שמשחיתה כל ייחודיות
בגלל זה לא יכולתי להיות ליותר מידיי זמן שכירה..

כי בכל מקום שבו הייתי
ידעתי שאני שווה יותר מאשר סך כל חלקיי..

לא ידעתי איך לקרוא לזה במילים או לתת לזה שם.
היום אני יודעת שזו התשוקה להשפיע.

עם השנים ראיתי ש -

כל הנושא של הובלה והשפעה נורא קשה לעצמאים,
ועוד יותר מאתגר מטפלים ומאמנים.

תראו, כדי למכור, צריך לשנות התנהגות.
כל מכירה היא שינוי התנהגות של הצד השני
ממצב של "למה לי את זה"
למצב של "אני רוצה את זה, דווקא ממך ועכשיו!"

אין מצב שמישהו יקנה מכם אם לא "תשנו לו את הראש"
אם לא תשנו אצלו סדרי עדיפיות..

כל מצב שבו פונים אליכם וקונים,
זה כי השינוי כבר נעשה בלב של הלקוח,
הוא בר החליט שהוא רוצהל קנות.

ואז לא צריך שום הובלה, השפעה או שכנוע.
אז זו קניה ולא מכירה..

אז למה כל כך קשה למטפלים להציע את הסחורה?

1. להשפיע ולהוביל, סותר את הגישה הטיפולית (כבייכול)
שאומרת ש - "כשהתלמיד מוכן - המורה מגיע"
"כשהוא ירצה להירפא - הוא כבר יתקשר"

אבל! האמת היא: העולם לא עובד ככה.
הרבה פעמים עד שמישהו רוצה להתקשר,
החיים עם אלפי הסחות הדעת שלהם, כבר יסיחו את דעתו
מהרצון המקורי שלו... והוא לא יתקשר. גם אם כואב לו.

אז אם לא תובילו, תשכנו ותשפיעו, גם מי שכבר מוכן להיעזר בכם,
עלול פשוט לשכוח להתקשר..או יותר גרוע:
לשכוח שהוא קבע טיפול..ולא להגיע...

למטפלות (נשים) נושא ההובלה וההשפעה קשה כפליים:
א. כי זו לא "אנרגיה טיפולית", כמו שהסברתי הרגע.

ו-ב. זו לא "אנרגיה נשית"... לכאורה..
האנרגיה הנשית ה"קלאסית" מוגדרת כ - מכילה, מקבלת,
מנחת ועוטפת... ואילו הובלה והשפעה קשורות בשינוי גישה,
בפיתוח מנהיגות פנימית והקרנתה החוצה...

למה רשמתי "לכאורה"?

כי מי שלמד מיגדר (ג'נדר = התחומים המיוחסים לנשים ולגברים)
יודע שגישה נשית אמתית, של אישה חזקה, זה לאתגר את הגבר שלה.
ולכן גם לאתגר את הסביבה.

להיות אישה אין פירושו "לשתוק ולהיות יפה"
אלא לאתגר, להוביל ולהשפיע, מתוך הכלה והקשבה לצרכים של מי שמולך.

האנרגיה הנשית יכולה להזין, לטפח ולטפל. וכשמטפלים בעציץ,
לפעמים גם גוזמים לו את הענפים ("מציבים גבולות" למטופל),
ולא רק נותנים לו דשן (אור ואהבה..)..

טיפ שעזר לי:
כשקלטתי שהמילה "להשפיע" קשורה למילה "שפע"
(עברית שפה חכמה...)

מה שאומר כשאני משפיעה, אני נותנת מהשפע שלי הלאה...

אז אם להשפיע זה למזוג מהכוס שלי, שכבר עולה על גדותיה
לכוס של מישהו אחר.. זה מעניין אותי מאוד!!!

וככה הצלחתי לגייס את עצמי להשפיע:
"מכרתי" לעצמי שלהשפיע = זה לתת.

ומה כל מטפל (בנשמתו) אוהב? להעניק, לתת.

לאלו מכם שרוצים לקבל מידע בתחום
פיתוח תודעת שפע במתנה זה שער הכניסה. לחצו פה. תודה!

להתמודד רגשית עם אתרי הכרויות ולצאת גדולה

הבעיה: אתרי הכרויות דורשים מהמבנה הרגשי הטבעי שלנו
לפעול בניגוד לטבע שלו. הסבר מפורט בטור הזה.

המטרה: להצליח לשהות באתרי הכרויות בלי תחושות של גועל. לעצמנו ולאחרים.

לפני שאתן הנחיות פשוטות וקלות לביצוע, כמו בכל תחום,
תוצאות יותר טובות יושגו ככל שנתרגל..

לכן להיות באתר מידי יום, אפילו לזמן קצר, יביא יותר תשואה
מאשר להיות פעם בשבוע למשך זמן ארוך, מה שעלול להיות מדכא ומבחיל..

1. בזמן הגלישה, לשים לב למצב הרוח.
ברגע שנרשמת ירידה במצב הרוח, לצאת מייד מהאתר.

2. להקדיש זמן קבוע בכל יום לשהייה באתר. 20 דקות מספיקות.

3. לכתוב כרטיס אישי שימשוך את האדם אותו רוצים לפגוש.

4. לעדכן את הכרטיס אם הוא לא מביא מספיק מתעניינים.
כרטיס טוב הוא כמו בלוג טוב. יש לו הרבה קוראים :)

5. לזכור מי את ומה את שווה.
זה כלל שנוגע לכל רגע בחיים, אבל אם שמת לב שהשהייה באתר
מורידה לך את הביטחון בעצמך ובמטרה שלך, זה הזמן להזכיר לעצמך שאת נהדרת.

6. חברה אחת טובה. עדיף נשואה. מינימום חיה בזוגיות מצויינת.
חברה שתוכלי להתלבט איתה ולשתף אותה בלי שהיא שומעת אותך ומקנאה,
בלי שהיא נותנת לך עיצות "מהצד שלה", בלי שהיא גורמת לך לאשמה או לפעולות
שלא מתאימות לאישיות שלך...

לדוגמה יש לי ידיד שאם אתייעץ איתו, הוא יציע לי לצאת לפגישות
גם עם גבר שהכרתי באתר בעשר בלילה. למה? כי זה מה שהוא היה מאחל לעצמו..


7. להזכיר לעצמך שזו הדרך להיחשף להמון גברים במינימום השקעה.
אם יש לך דרך יותר טובה, בהחלט נשמח לשמוע אותך פה למטה בתגובות.

ואם את מרגישה שאת הבעיה, שאצלך יש משהו בהתנהגות או בפעולות
שהיית שמחה לקבל עליו מראה ולאמן את עצמך בעצמך, זה הספר שלך.

שיהיה לך המון בהצלחה,
סיון

למה אתרי הכרויות משפילים נשים וגברים באותה המידה

הרבה זמן חשבתי על זה.

איך שזה שעצם פעולת החיפוש באתרים,
השיטוט אחר פרופיל שימצא חן בעיני

גורמת לי לרגשות כל כך שליליים כמו בושה, אכזבה, תסכול...
שהתמצית שלהם היא תחושת השפלה כללית?

ניסיתי לחשוב על זה מבחינה לוגית:
הרי אין כל קשר בין הדימוי העצמי שלי לפעולת החיפוש באתר.

אז למה זה משפיל אותי?
למה אני יוצאת מזה עצובה?

דיברתי עם חברות וחברים שלי וראיתי שגם בצד "השני", כלומר
גם לידידים הגברים שלי, זו לא פעילות מועדפת ונעימה...

יום אחד, בזמן הליכת הערב, זמן מצוין להארות ותובנות,
נפלה ההבנה הזאת:

זה משפיל כי זה מאלץ אותנו לשחק את המשחק בלי הפרס.

למה הכוונה?
אם התפקיד המסורתי של הגבר זה להיות צייד, כלומר לחזר ולנסות ולהשתדל,
אתר הכרויות דורש ממנו לעשות את זה עם נשים שהוא עדיין לא פגש...

ופה בדיוק הקאטצ'.
גבר אוהב לצוד טרף שהוא בחר.. טרף משובח..

הוא לא אוהב לרוץ אחריי שועלה שעדיין לא פגש..
ולכן כל התקשורת באתרי הכרויות משובשת במהמורות
במהלכן המוח העתיק של הגבר שואל אותו כל רגע:
"זה שווה את זה?" "למה אנחנו עושים את זה?"
"הנה! עוד שועלה מעניינת.." "מעניין איך היא תיהיה במציאות.."

* המוח העתיק של הגבר שואל רק 2 שאלות:
1. בא לי עליה או לא
2. מה הסיכוי שהיא תגיד לנו "כן"

במילים אחרות: אתרי ההכרויות הרסו את החיווט הגברי.

המנגנון הגברי אומר: לא אזוז אם אין פה סיכוי ממשי לתפוס.

האתרים שיבשו את המנגנון כי אחרי שהגעת לפגישה,
לא תמיד הטרף שווה את ההשקעה..

מהצד הנשי זה נראה ככה:
תפקידנו המסורתי הוא להתמסר. אבל לא לכל אחד.
אלא רק אחרי שאותו אחד עבר סינונים רבים.

למעשה זה מנגנון הפוך מהמנגנון הגברי.
המנגנון הגברי אומר "להתפרץ. לצאת לדרך ולהפיץ לכל עבר את מי שאני"

המנגנון הנשי אומר לך: "להיזהר! להישמר!" "לא כל אחד זכאי להכיר אותך!"
ולכן מהצד הנשי, אנחנו מצופות להתמסר ולשתף פעולה,

לנהל שיחות בהקלדה ולחסום תשובות ששמות אותנו באור פחות מחמיא,
כדי שבסיומו של תהליך הגישוש הזה, נגיע לדייט עם גבר שאנחנו לא מכירות

(אימא'לה! זה כשלעצמו פעילות מבעיתה וגם לא בטיחותית)
ובפגישה עצמה, נצטרך להתמסר באיזו מידה לתהליך, כלומר לנהל שיחה
עם מישהו שאנחנו לא מכירות...

כך אתרי ההכרויות משפילים את 2 הצדדים בתהליך,
לא מתוך כוונה לעשות את זה, אלא מתוך חוסר יכולת לבנות ממשק שיענה לדרישות של 2 הצדדים...

יש המון כסף בתחום הזה, של מציאת זוגיות,
כי הפעילות הזו כל כך לא פופולרית בחברה שמקדשת את העצמי והאינדבידואל..

ואני בטוחה שבעודי כותבת את השורות האלה ממש,
ממציאים רבים עומלים על יצירת פרמטרים שיקטינו את הפער
בין האדם במציאות לבין התיאור שלו את עצמו באתר..

אבל מכיוון שפסיכולוגים מוטפלים מכל הסוגים כבר מזמן הבחינו
שיש פער בין איך שאדם תופס את עצמו לבין איך שהוא נפתס מבחוץ,

כנראה שיעברו עוד כמה שנים עד שימצאו פיתרונות מתקדמים להעברת האנרגיה
המדוייקת של אדם מסויים תוך כדי שקלול הפער של התפיסה שלו את עצמו.


אז מה נעשה בנתיים?

יש אתרים שנותנים שאלונים ארוכים
ויש שמאפשרים צ'אט בווידאו

אבל אנחנו נשארים עם השאלה החשובה
איך עושים את זה ועם הרגשה טובה?

איך להתמודד רגשית עם אתרי הכרויות ולצאת גדולה - בטור הבא.
ליחצו על הקישור ותגיעו.

מי רצח את הסקרנות שלך

ראיתי עכשיו בככר רבין ילד שטיפס על הפסל הענקי בצורת משולש הפוך שיש שם...

ראיתי שכשהוא טיפס, זה היה לו מאתגר:
לנסות לא להחליק, להבין את האסטרטגיה...

כדי להגיע לפיסגה, הוא הלך על צלע אחת של המשולש,
לא נעצר אפילו כדי לצפות בנוף!

ואז ראיתי איך הוא חיפש את הדרך הפשוטה והקצרה ביותר כדי לרדת למטה,
התברר שהדרך היתה להשתמש בצלע אחת של המשולש כמגלשה..

למה אני מספרת לכם את כל זה?

משום שכשראיתי אותו מטפס, הייתי בהלם.
עד היום לא חשבי שזה בכלל אפשרי..

ראיתי איך הוא מנסה מספר טכניקות,
כמה חשוב לו להגיע ועד כמה הוא סקרן...


כשראיתי איך הוא מחפש דרך לרדת בצורה הפשוטה ביותר,
חשבתי לעצמי כמה פרקטי הוא!

כשהוא הלך למעלה, הלב שלי צנח לתחתונים..
הרגשתי כמו בהודו, כשילדים בני 3 הולכים שם על מרפסות צרות דקיקות...

והמבוגרים אפילו לא מביטים אליהם, כולם שווי נפש עם התופעה הזו
(חוץ מתיירות שמשתינות בתחתונים כי זה הביקור הראשון שלהן בתת היבשת המופלאה הזו..)

ואז ראיתי את האדישות שלו נוכח ההישג.
הוא אפילו לא נעצר להתפעל ממה שהוא השיג, להסתכל על הנוף של הככר מלמעלה...

למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי בטח גם אתם בתור ילדים הייתם סקרנים.
טיפסתם גבוה גבוה גם אם לא ידעתם איך תרדו...

זה הביא אותי למחשבה עד כמה אנחנו משתנים כשאנחנו מתבגרים..

כמה אנרגיה אני משקיעה באנשים שאני מלווה כדי לשכנע אותם להתנסות ולעשות פעולות.
וכמה מאתגר להם לצאת לפעולה כשהם לא בטוחים בתוצאה..

ונזכרתי על עצמי.
כמה איבדתי את הסקרנות ואת המוכנות להתנסות.

כמה מפחיד אותי לטפס בלי לדעת איך ארד..

כמה אמונות מגבילות צברתי על עצמי בגלל העבר שלי,
ואיך אותן אמונות מפריעות לעתיד שלי להיכנס בדלת..

ואיך הפחד לנוע קדימה מול חוסר וודאות, רצח את הסקרנות שלי.
התחלתי לשאול את עצמי "מי רצח את הסקרנות שלך?"

מה היא אותך לשלב הזה בחיים, שכל מה שאת מחפשת
זה לדעת לאיפה את הולכת, לדעת את מי תפגשי, לדעת מה הדרך שמובילה למטרה שלך..?

מלמדים אותנו שתכנון ואסטרטגיה הם סופר חשובים בהתנהלות העסקית שלנו
ומי כמוני מסכימה עם זה. אבל! מה עם ההפתעות, מה עם הלא-צפוי, הלא-נודע?

מתי הלא נודע הפך להיות אויב שכזה? פעם הייתי קופצת לאוטו של חברים
באמצע הלילה כי מישהו אמר שחבר השאיר לו דירה ברמת הגולן..

פעם היינו אוספים זוג אחד של תחתונים וקופסת גפרורים
ו-20 שקל לדלק, מכינים סנדוויצ'ים ויורדים למדבר..

אני לא מתכוונת שכדאי להתנהל ככה מבחינה עסקית, ממש לא.
אני רק אומרת שאולי כדאי להתנהל ככה מבחינה אישית, בחיי הנפש והרגש שלנו..

לתת מקום להרפתקאות, לתת מקום לדרך להתגלות בפנינו..
למה אנחנו לא מצליחים לעשות את זה ללא "תעודת ביטוח"?...

זו רק עוד סיבה למה כתבתי את ההדרכה "להפוך אמונה מגבילה למקדמת ובעצמך"
כי הבנתי שהאמונות המגבילות שלנו כל כך נסתרות מעיננו..

הן מתגלמות במציאות שלנו כ"עובדות ברזל".
לפעמים אפילו עם נתונים מספריים והוכחות.

הבנתי שזה קריטי לזהות אותן, כי לרוב הן נראות כמו אמת.
כמו שהשמש תזרח מחר בבוקר..

בהדרכה הזו אני חושפת איך אני מדברת עם האמונות שלי,
איזה דיאלוג אני עושה איתן כדי שיאפשרו לי לצאת לפעולה גם מול חוסר וודאות.

לקבלת עוד פרטים על ההדרכה "להפוך אמונה מגבילה למקדמת ובעצמך" יש ללחוץ פה.

מוזמנותים לשלוח את הפוסט הזה לחברים שאיבדו את הסקרנות
ומכרו אותה וחלקים מנשמתם תמורת הוודאות.

בתחום העיסקי זה ברור למה. וגם אני שם.
בתחום האישי זה כואב לראות את התוצאות...

איך זה שאת עובדת כל כך מעט?!

2 שאלות חוזרות על עצמן בכל מפגש שלי עם עצמאים בתחום הרפואה המשלימה
(להם אני עוזרת לשווק את עצמם באינטרנט ומחוצה לו) -

1. האם את עדיין מתרגלת יוגה | עושה טיפולים ברפואה משלימה.
2. איך זה שאת עובדת כל כך מעט?!

על 2 השאלות האלו אני אענה בבת אחת :)

יוגה בשבילי זו אחדות. והפרדה.
אחדות = להיות אחד.
להיות אחד עם מה שאתה עושה זה לשים לב כשאני שוטפת כלים, להיות עם הכלים.
כשאני מקשיבה לחברה, להיות עם ההקשבה.
להיות אחד זאת אומרת להיות בנוכחות מלאה.
כי הרי מה קורה ב"רגיל"?

ברגיל, אנחנו מפוצלים תמידית ל-לפחות 2 אנשים:
אחד עושה משהו והשני מעביר עליו ביקורת..
או אחד שעושה משהו, והשני מתבונן..
ולזה שמתבונן, לרוב יש מה "להגיד" לזה שעושה...

אז להיות במצב של יוגה עבורי, זה להיות במצד של נוכחות מלאה ברגע.

ו"לעשות יוגה" עבורי, זה לא "רק" לתרגל יוגה,
כלומר לבצע תרגילים מסויימים בגוף - את זה, אגב, אני עושה מידי בוקר -
אלא לעשות יוגה עבורי, זה להיות ברגע, זה לשים לב כשאני עושה דברים
שאני עושה רק אותם, זה לשים לב למחשבות שלי לאורך היום,
ולעשות יוגה, זה גם להפריד.

להפריד בשבילי זה:

כשאני יושבת מול המחשב אני לא אוכלת
כשאני אוכלת, אני במרפסת, עושה הפסקת אוכל
כשאני אוכלת, אני לא עונה לטלפונים, גם לא מלקוחות.
אני מקסימום אענה כדי להגיד ש"אני אוכלת עכשיו,
אחזור אלייך עוד כמה דקות. בסדר?"

כשאני עובדת, אני עובדת.
ומשתדלת לקצר שיחות עם חברות ומשפחה
באמצע יום עבודה.

וההפרדה הזו מאפשרת לי להיות ב"מצב יוגה".
כלומר מצב של נוכחות ברגע והפרדה.

המצב הזה בו אני מפרידה דברים
שפעם הייתי מערבבת - כמו לאכול מול המחשב -
גורם לזמן שלי להיות יותר אפקטיבי
ולרגשות שלי להיות יותר רגועים,
כי כשאני עם האוכל, אני איתו.
וכשאני עם לקוח, אני איתו ב-100%.

אנשים מרגישים כשתשומת הלב שלנו נודדת...

ולכן אני גם עובדת כל כך מעט: 5 שעות ביום ו-4 ימי עבודה בשבוע.
למה? כי לא צריך יותר מזה. רובנו לא מפרידים בין משימות
ולכן המשימות מתערבבות זו בזו ומתארכות ולעתים
לא מסתיימות...כמו ערימות של דפי TO DO LIST
על השולחן.. דבר נוראי שהולך ותופח עם זמן..

עוד דבר שההפרדה תומכת בו,
זו היכולת לא להיות תגובתית.

להיות תגובתית זה:
לענות מייד למייל זועם | דחוף | רגשני
לענות "מהבטן" כשאומרים לי משהו מעליב | פוגע | מתריס
לענות למייל על הבוקר, לפני אימון הכושר שלי, כשאני עדיין חצי-ישנה...

להיות תגובתית זה דבר נורא!
אבל הרבה שנים זה ניהל אותי, כי אני טיפוס-אש...
הרבה להבות, הרבה תנועה, הרבה אמביציה, הרבה מוטיבציה...
אז גם חוסר סבלנות ותגובתיות..

לא להיות תגובתית זה רק אחד מ-7 כלים שמתוארים בקובץ
שהוצאתי בעיקר עבור עצמאים ומלמד אותנו איך להתנהל ביום עמוס ומבלבל,
אבל הוא מתאים לכל אדם שמג'נגל בין אלפי משימות ביומיום שלו כמו:
אימהות, מנהלים, בכירים ומי שעובדים תחת לחץ במספר תחומים.

הטמעת פעולה לאורך זמן על פי עקרון אחד בלבד,
תחזיר בוודאות את ההשקעה בהדרכה.

להזמנת הקובץ און ליין להעתיק את הקישור בדפדפן חדש עכשיו: http://goo.gl/4a5KUx

לפתח את ההרגל לא להשתמש בראש

מי שמכיר אותי ועוקב אחרי בהתנהלות העסקית
אני תמיד מסבירה לאנשים איך להשתמש בראש שלהם
בשביל לבדוק דברים שהבטן והלב רוצים.

כשמישהו אומר לי: "יש לי תחושה ממש טובה לגבי הסדנה הזו!"
אני אומרת "לך תעשה סקר שוק. לך תבדוק בגוגל.
האם האנשים באמת מחפשים את זה
או שפשוט בא לך לתת את זה.."

העולם של הלקוחות שלי מושפע ומוכתב על ידי הרגשות שלהם
ומכיוון שכולנו יודעים שהעסק הוא השתקפות של בעל העסק

הרבה אנשים "נופלים" במקום הזה של לתת לרגשות לנהל להם את העסק.
קמים בבוקר עם מצבי רוח ונותנים למצב הרוח להלחליט איך ייראה היום שלהם

נותנים למצב הרוח להחליט האם הם יכתבו ניוזלטר היום
או יעלו עוד פוסט לפייסבוק ותמיד אני מסבירה שאסור שהעסק יתנהל
מגחמות פתאומיות, תחושות בטן ורצונות של הלב. או רגשות.

למה? כי רגשות זה דבר משתנה תדיר ומושפע מכל כך הרבה גורמים שונים..
הרגש מושפע מחוויות העבר, מתת המודע, ממישהו שמזכיר לנו משהו,
ממשהו שאימא אמרה לנו פעם... אין לזה סוף.

לכן בהתנהלות העסקית אני מעודדת שאחרי שהלב אישר לך משהו,
כשאתה בתשוקת הלב, לעלות למרכז הראש ולבדוק את הענין מבחינה עסקית.

בדיקה מבחינה עסקית היא פרקטית ומשתמשת בכלים מדידים.
המטרה: לבדוק כדאיות ואח"כ לבדוק תשואה אופציונלית.

אז למה אני כותבת פה לפתח את ההרגל לא להשתמש בראש?
כי עד עכשיו דברנו על העסק שלנו.
מעכשיו נדבר על הלב ועל מערכות יחסים.

לפני כן בואו נראה מה הראש יודע לעשות
הראש יודע להשוות בין דברים.
הראש יודע לנתח דברים.
הראש יודע להחליט לפי עובדות ומספרים.
הראש זוכר מה היה פעם. מה קרה בעבר.

ובואו נראה מה הראש לא יודע לעשות
להחליט על סמך תחושת בטן או אינטואיציה
הראש לא יודע להרגיש
הראש לא יודע להחליט במצב של אי-וודאות

ולכן להשתמש בראש שלנו כדי לקבל החלטות במערכות יחסים
זה כמו לנסות לדפוק מסמר בקיר עם פלסטר. זה פשוט לא הכלי הנכון...

הלב לעומת הראש, הרבה יותר פשוט.
יש לו 2 מצבים: לב סגור ולב פתוח.

הלב נסגר ונפתח ולפעמים זה קורה ממש מהר.
אבל אלו 2 המצבים שלו. אין לו "פרווה".

וכשהלב סגור, כלום לא נכנס והכול מרגיש רע ודפוק.
כשהלב פתוח, הכול אפשרי ונראה הגיוני ואופטימי...

איך נדע שעכשיו הראש שולט?
כשיש רעש של מחשבות סותרות
כשיש "לופ" במחשבה. אותה מחשבה שחוזרת וחוזרת.
כשמחפשים פיתרון. פיתרון זו תוצאה של ראש, לא של לב.
כשהלב פתוח, הוא יודע להיות בהמתנה..

כשאנחנו במרכז הראש, איך לרדת למרכז הלב?
לשאול את עצמי "מה הנושא? האם אני בתחום העסקי או הרגשי?"
אם זה רגש, כל החפירות לא יעזרו.
אם זה רגש, צריך לתת לו לעבור דרכי..
צריך לתת לו לזמן.
צריך להתחבר ללב.

איך עוד עוברים מהראש ללב?
עושים שינוי מיידי במצב.
יוצאים להליכה, הולכים להתקלח, מחליפים בגד,
שותים כוס מים, משנים משהו במיקום שלנו, בגוף שלנו, במצב הפיזי שלנו.

איך מתחברים ללב ופותחים אותו?
קודם כל עצם זה שהבחנתי שהלב שלי סגור עכשיו,
זה כבר חילוץ. כי הבחנתי.

בשעת סערה, לא פותרים שום דבר. לא לוקחים החלטות. לא מגיבים.
המילה "תגובה" באה מהמילה "גב".
ולכן להגיב, זאת אומרת "לתת את הגב" למישהו.
אז חבל. עדיף לחכות עד שהסערה תרגע..

חשוב לדעת שאין אפשרות לקבל תשובה מלב סגור.
לב סגור לא נמצא בנתינה. לא לעצמנו ובטח שלא לאחרים.

אחד האתגרים הוא להמשיך להיות טובה גם כשהלב סגור..

לסיכום: בעינייני העסק להיות במרכז הראש.
בעינייני הלב להשתמש במרכז הלב.
ללב יש רק 2 מצבים. סגור ופתוח.

לשאול את עצמי בשעת קושי: האם הלב שלך פתוח עכשיו?
ואם הוא לא, אז לומר לעצמי תודה ששמתי לב.
עצם זה ששמתי לב שהלב שלי סגור, כבר עוזר לו להיפתח.

ולהסכים להיות בלב סגור זו הסכמה שגורמת לפתיחת הלב
מעצם זה שאני מקבלת את מה שקורה לי עכשיו ומשלימה עם המציאות.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים...

תודה

סיון

הפוסט מורכב מידע שצברתי בין השאר מלימודי חשיבה הכרתית של ימימה אביטל זצ"ל
ומהידע של אוריאל ויינברגר מייסד בי"ס לזוגיות בהשראה יהודית "הגפן"
תודה רבה שזכיתי להיפגש עם ידע משנה חיים ומחלץ ממצבים מאתגרים.

אנשים שהתעניינו בפוסט הזה אהבו גם את זה:
למה אתרי הכרויות משפילים נשים וגברים באותה המידה

איך אני שומרת על הגוף שלי

איך אני שומרת על הגוף שלי

הגוף שלנו הוא כמו רכב
זקוק לדלק ולמים ולפעמים לכל מיני תוספים
צריך שייסעו בו מידי פעם (ספורט, כן זו המישוואה)
שישמנו בין חלקים וינקו חלודה :)

מתוך שנים של ניסיונות בשיטות תזונה וספורט
יצרתי משהו שמתאים לי, מאוד פשוט וקל ליישום.

אין לראות בטור הזה המלצה ל"איך לחיות"
כי לכל אחד יש מיבנה גופני מיוחד
העדפות שונות משלו והסטוריה רגשית ותודעתית
תפיסות ואמונות שגם הן משפיעות על איך שנבחר לחיות.

אבל העובדות הן שיש לי הרבה אנרגיה
והיא מחייה אותי לאורך היום כולו.

אז הנה, אלו הדברים שאני עושה כדי להיות בריאה:

כל יום -
הדבר הראשון על הבוקר זה אימון כושר
קצר ואינטנסיבי עד 30 דקות.

בימים של סדנאות וכנסים כשצריך לקום ב-7.00 לפנות בוקר
אני עושה רק 5-7 דקות של מתיחות לגב, חיזוק זרועות ומתיחת צידי הגוף.
זה "פותח" את בית החזה ועוזר לנשימה ולהתעוררות.

לפני שאני שותה קפה, אני שותה 2 כוסות מים.
זה מרווה את הגוף בנוזלים נקיים.
מי שאוהב אפשר לסחוט חצי לימון במים.

ארוחת הבוקר שלי היא תפוח ירוק חמוץ. וזהו.
אם אני רוצה עוד משהו, זה עוד תפוח או בננה.

פירות זה סוכר מהטבע (פרוקטוז). הם נותנים לנו כוח
ואחרי שהסוכר "יורד", אין נפילת אנרגיה. לא מרגישים את הירידה..

אני אוכלת כל יום ירקות טריים.
זה נשמע פשוט אבל כשאנשים חושבים על זה כמו "פרוייקט"
"להכין עכשיו סלט.." זה כבר נשמע כמו סרט :(

אז לא צריך להסריט. פשוט לדאוג שאכלת כל יום 2-3 ירקות טריים. זהו.

לא מכניסה הביתה אויבים.

האויבים שלי הם -
שוקולד מריר
מאפים מלוחים
ממתקים וחטיפים

אני כן אוכלת אותם -
בחגים
אצל חברים
במחזור מאתגר
אם אני עצובה-עצובה (נדיר)


בערב אני מסיימת את יום העבודה בהליכה של שעה.

למען הסדר הטוב:
לא התחלתי בשעה.
התחלתי ב-20 דקות.
אחריי 3 שבועות העליתי זמנים בהדרגה.

אם אין לי זמן בערב,
אני אעדיף ללכת 20 דקות מאשר כלום.

זהו בעצם.
אני שותה הרבה מים לאורך היום
ואם מתחשק לי משהו מתוק לשתיה אני מכינה לימונדה
בכמות קטנה עם סוכר חום ונהנית ממנה מאוד..

דברים שהפסקתי לעשות -
להתייחס למספר של המשקל שלי כסמן למצב הרוח
להתייחס לגוף שלי כאילו הוא חייב לי או לאופנה הנוכחית משהו
לצפות מעצמי לשמור על התפריט כשאני באה לבקר את ההורים :)


אחרי שנים של התעללות נפשית ופיזית,
דימוי גוף נמוך ושאיפות להיות מישהי אחרת

הבנתי שכשאני מאוזנת זה לא קשור במספרים
לא של מישקל ולא של מידות, לפחות לא מידות של המכנסיים :)

עשיתי הרבה עבודה על המידות הפנימיות
כדי לשחרר את עצמי ממה שחשבתי כשהייתי קטנה

וראיתי בטלוויזיה ובפרסומות נשים שאפילו הן
לא נראות במציאות כמו הדמויות שלהן על המסך :)

רוצה גם לחיות החיים בעוצמה עד שמשיגים את המטרה?

זה כאן ועכשיו:

לחיות את החיים בעוצמה עד שמשיגים את המטרה

10 העקרונות שלי להצלחה: אישה עצמאית עם גישה מנצחת

10 העקרונות שלי להצלחה

1. פרידה מ"מושלם" לטובת מי שאני כיום.

פעם חיכיתי שהדברים יהיו פרפקט
לפני שהוצאתי אותם אל העולם..
התוצאה: הם מעולם לא הגיעו לדרגת השלמות שדמיינתי...

2. התמדה התמדה התמדה.

נחישות, עקשנות, דרייב, מוטיבציה.
אני תמיד מרימה את עצמי. אני אחראית עלי.
הרוח מתחת לכנפיים שלי, ממני.
כל השאר הן תוספות.
97% מהכוח שלי - אני מייצרת.
השוק מתגמל אותנו על התמדה.

3. תרגול - אני תלמידה נצחית.

לא משנה כמה הבנתי בתחום מסוים,
תמיד ארכוש בו עוד ועוד ידע.
אני משאבת - ידע.
וכל דבר חדש שאני לומדת,
מייד מעבירה הלאה ומיישמת.
כי רק יישום מבטיח התנסות.
ורק התנסות מביאה למסקנות לגבי היישום הבא.

4. גמישות: משנים תוך כדי תנועה.

העיקר שיוצאים לדרך, מתאמנים במיגרש החיים.
להתאמן "על רטוב". לרדת מהגדר אל המיגרש.

5. חשבי מסלול מחדש.
לא הצלחת?! אז מה. נסי שנית. ושלישית.

6. להחליף את המילה "כישלון" במילה "ניסיון".

מה שלמדת ממה שעשית? את זה אף אחד לא יכול לקחת ממך.
אז מה אם לא הצליח לך. מישהו הבטיח לך שהכול בחיים יצליח לך?
מוטו בחיים: המצליחנים הם אלו שהסכימו לטעות.

7. אני מנוע של מוטיבציה אדירה לעצמי.

אין לי שום ציפיה שמישהו אחר ייצר לי מוטיבציה.
ברור לי שזה התפקיד שלי.
לא מצפה שאבא או אימא, אחיותי או אהובי
יתנו לי בראש. אני זזה. ואני זזה מהר.

8. לדעת לבקש עזרה.

עוד חוכמה זה לדעת ממי :)
כן, לדעת מתי הדברים גדולים עלי,
מתי מישהו אחר יכול לקצר לי את הדרך.
מתי מישהו אחר יכול לקצר לי את עקומת הלמידה.
לדעת ממי ללמוד, עם מי להתייעץ.

9. להחליט לבד.

נכון, עם כל העיצות הטובות, בסופו של יום
המנצלחים לוקחים החלטות לבד.
ועוד משהו. הם לוקחים גם את האחריות על התוצאות.

10. צוות מנצח.

האנשים שעובדים אתי
הם הטובים ביותר בכל תחום.
אני מגדילה אותם והם מגדילים אותי.
אני עובדת בגישת ה"רשת" ולא בגישת הפרמידה.
רשת מבחינתי זאת אומרת שכולנו שווים ואני רוצה ושואפת
לשפע עבור כל מי שנמצא ברשת שלי.


לצפיה בהדרכה בנושא אישה עצמאית עם גישה מנצחת

אם אתם רוצים לקבל ממני טיפים בנושא פיתוח גישה מנצחת,
שיווק, מכירות, השפעה ושכנוע תמלאו את הפרטים שמופיעים מתחת להדרכה
הנה הקישור להדרכה.
מתחת לסרטון תמצאו הזמנה למדריך שכתבתי.

מילוי הפרטים שלכם בקישור הזה,
יבטיח שתקבלו את חומרי הידע המצוינים שלנו ובחינם.

למדריך במתנה:
רוצה לקבל כלים פרקטיים כדי להביא עוד לקוחות לקליניקה שלך

איך את מספיקה כל כך הרבה?!

סיון, איך יש לך זמן???!!

אם אתם עצמאים
אם אתם בני אדם
אם אתם אנשים

לכולנו יש תחושה שהזמן פשוט בורח מאיתנו...

אני זוכרת כשהתחלתי להיחשף למידע בנושא ניהול זמן.
חשבתי שאני מה-זה יעילה. ושהתחום הזה מיותר לי לגמרי..

לא הבנתי עד כמה אפשר עוד להשתפר ולהתייעל.
חשבתי שאני דווקא בסדר..

למה?
כי תמיד המשובים אלי היו
"איך את מספיקה כל כך הרבה?"

לקוחות במשך שנים חשבו שיש לי צוות של אנשים
שעובד אתי על העסק ושאני רק מנצחת על העיניינים..

האמת היא ש -
יש לי הרגלי ניהול זמן מנצחים
ובמקביל אני כל הזמן עושה כדי להשתפר בזה עוד.

כמה טיפים במתנה :)

אני עובדת:
20 שעות בשבוע
יש לי 3 ימי חופש: שישי ושבת ושלישי.

במשך 4 ימי החול הנותרים
אני עובדת 5 שעות כל יום.

ב-18.00 בערב, כמו כל פקידה טובה,
אני שומטת את העכבר מהיד ויוצאת להליכה.

אני מתאמנת כל בוקר אימון כושר קורע ת'צורה
כדי להישאר גמישה, חזקה וחטובה.

אני לא תגובתית.
זאת אומרת שאני לא עונה לטלפון לכל אחד.
וכשאני לומדת משהו או יוצרת, הנייד על שקט.

אם אתם רוצים את כל הסודות שלי
איך לעבוד מעט ולהספיק הרבה

הם כאן, בספר הזה:
איך להתנהל ביום עמוס ומבלבל.

כתבתי אותו בשביל -
עצמאים
נשים
אימהות
נשמות בתוך גופים :)

הנה שוב הקישור -
http://goo.gl/4a5KUx

ושנהיה בריאים ומשגשגים!

אנשים שהתעניינו בפוסט הזה אהבו גם את זה:

איך זה שאת עובדת כל כך מעט?!

כשהסקיני הפך לשרוואל

איך החלטתי להתאמן מידיי בוקר והצלחתי להתמיד בזה

הפוסט הזה מחכה בלב שלי כבר שנתיים +

קצת רקע:
במשך שנים ידעתי שצריך להתאמן על בסיס יומיומי,
כמו שצריך לאכול, לשתות מים ולישון.

ועדיין, מהידיעה ועד להחלטה עברו שנים
של און ואוף.

כשלמדתי להיות מורה ליוגה,
אמרו לנו שעדיף לתרגל כל יום 15 דקות
מאשר פעם בשבוע שעה.

ידעתי שרק אם מתחילים בקטן אפשר להתקדם
אבל עדיין רציתי הכול ומושלם.

אז ניסיתי לתרגל יוגה כל בוקר
ותמיד הצלחתי להתמיד לתקופה של 3-4 חודשים

ואז משהו היה קורה לי בחיים והייתי נשברת ומפסיקה...
או שהייתי נשברת בלי משהו שקרה לי בחיים :)

וידוי:
אני שונאת את הבוקר.

זה תמיד עזר לי לתת לעצמי תירוצים
בנושא אימון הבוקר. כי כשקמים על הפנים,
לא ממש רוצים להניע את הגוף ולהוסיף על הסבל הנפשי שבהתעוררות
עוד סבל פיזי. (ככה בדיוק "מוכרים" לעצמנו "למה לא").


ואז יום אחד, נתקלתי בדף נחיתה של עופר מלמד.
באמת שאני לא זוכרת מה הוא הציע שם,
אני רק זוכרת שהדף דיבר על העיקרון של "בייבי סטפס".

בייבי סטפס = להתחיל כל משימה בצעדים קטנים שאפשריים עבורך.

קראתי את הדף,
ושאלתי את עצמי "מה הצעד הקטן שיביא אותך להתאמן כל יום?"

ונזכרתי, שכבר כמה זמן אני רוצה להצליח לשתות 2 כוסות מים
על הבוקר, עוד לפני הקפה.

אז החלטתי שזה כל מה שאני אעשה: אתחיל בשתית מים מרובה לפני הקפה
ונראה מה יקרה.

ומה אתם חושבים קרה?

כעבור 10 ימים של מים לפני הקפה של הבוקר
עצרתי לפני הקפה ופתחתי מזרון.

כעבור כמה ימים של תרגילי בוקר מאומצים
הרגשתי ששוב אני עומדת להישבר.

כי התחלתי מאימון של שעה וזה טו-מאץ'.

ואז... נזכרתי שבספר ממנו לקחתי את אימון השעה,
יש גם אימון של 15 דקות!

התחלתי לעשות את האימון הזה
שממש לא לקח לי 15 דקות,
אבל הוא לקח לי 35 דקות ועם זה יכולתי להתמיד.

כל הזמן הזכרתי לעצמי ש -
זה בסדר שלא יצא לי מושלם
זה בסדר גמור אם כתוב לבצע 20 פעם ואני מצליחה רק 5
אני אעלה את דרגת הקושי אחריי מינימום שבועיים שקל לי. לא לפני.

כי יש לי נטיה -
לנסות לעשות את הכול בבת אחת הכי חזק והכי מהר
"לרדת" על עצמי אם משהו לא יצא לי מושלם בפעם הראשונה

אז כדי להימצא במרחב מוקיר ומחבק עבור עצמי
אלה היו התנאים שלי -

אני מתאמנת על הבוקר בתנאי שזה קצר.
(שהרי זה סבל פיזי ונפשי ולכן לפחות לקצר אותו)

אני מתאמנת על הבוקר כל יום
כי רק ככה מפתחים התמדה ונחישות.

אני מתאמנת כל בוקר מלבד ימי המחזור.
שהרי אלו ימים שבהם מותר לי לוותר לעצמי,
מותר לי להיות עדינה אתי. אלו לא ימים רגילים
וגם הכוחות שלי לא במקומם בימים האלו.

ו..זהו!
מאז עברו כבר יותר משנתיים.

אני מתרגלת תמיד-תמיד.
כולל בחופשות, כולל כשאין לי ציוד מיוחד.

אה! זה היה עוד תנאי:
שאביזרי התרגול יהיו חפצים שאפשר למצוא בכל בית.

רציתי לחלוק את זה איתכם כי -
תרגול הבוקר משמש לי לא רק לשמור על גוף חזק וגמיש.

הוא משמש לי גם בתור ארקה לביוב של כל המחשבות המגעילות
שאני, מה לעשות, קמה איתן כמעט כל בוקר.

שמתי לב שאני יכולה להתעורר עם -
כאבים בגוף
רחמים עצמיים
שינאה עצמית
מלאת תלונות לעצמי ולכל סובב

והאימון פשוט מנקה אותי.
מזכיר לי מי אני.
גורם לי לפרגן לעצמי כל יום!

זה דבר מדהים להגיד לעצמך כל יום -
"וואו, כל הכבוד שאת עושה את זה!"

זה מרחב מעצים.

מזמינה אתכם לקחת מפה השראה
וליצור אימון גופני קבוע.

לאנשים עסוקים ועייפים
אפשר לפצל ולעשות 5 דקות בבוקר
5 דקות בצהריים ו-5 דקות לפני השינה.

זה בכל מיקרה ישפר את תפקוד מערכת העיכול,
מערכת השלד והשרירים, הנשימה שלכם, השינה,
מצב הרוח והאנרגיה שלך לאורך כל היום.



נ.ב.
בסיס התרגול שאני משתמשת בו עד היום
הוא לפי הספר "קלנטיקס - להיראות צעירה ב-10 שנים" של קלן פינקני.

נ.נ.ב
אם גם אתם רוצים להתמיד וליצור הרגלים חיוביים
מזמינה אתכם להוריד את ההדרכה שיצרתי בלחיצה על הקישור:
להפוך בעצמך אמונה מגבילה לאמונה מקדמת

בה-צ-ל-חה!!!
סיון

אנשים שהתעניינו בפוסט הזה, אהבו גם את:
איך אני שומרת על הגוף שלי

הרגשתי שאני עטופה בתוך כרוב

זה קרה לי בערך באמצע הטיפול שקיבלתי מאוריאנה
המעסה הקבועה שלי.

למרות שבטיפול שכבתי על מיטת טיפולים,

פתאום הרגשתי שאני עומדת בתוך כרוב,

שהראש והכתפיים שלי חשופות
ורוח קרירה ונעימה מלטפת אותן.

הרגשתי שכל שאר הגוף עטוף וחם
ויש לחות נעימה כזו, כמו כשנכנסים לסאונה
ביום חורף קר.

הרגשתי שהידיים, הרגליים וכפות הרגליים עטופות וחמימות...
ושאני כולי עטופה בתוך כרוב.
כרוב ירוק-בהיר, אגב :)

זו הייתה הרגשה ממש מפעימה..

אחר כך,
ראיתי אור כחול כהה עמוק,
כמו של לילה ממש.
 
כמו בציורים של "ויהי ערב" הספר של פניה ברגשיין
שכל כך אהבתי בילדות
זו ההתחלה למי שרוצה להתרגש ולהיזכר -

"בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים, שט ירח עגל ובהיר,
חרש, חרש טייל ודומם הסתכל ביער, פרדס ובניר.
ולמטה-למטה, בין כרם וגן, ראה בית יפה וקטן.
ובתוך החצר, בלא אח וחבר, אט הלכה לה ילדה חביבה, 
והלכו לתומם אפרוחים ואמם ונקרו וציצו בחדוה,
שמחה הילדה: אפרוחים בני-כנף, נשחק, נשחק נא יחדיו!"
פתאום אני שמה לב, שהילדה הלכה לה לבד.
לא זכרתי את זה מהסיפור. מעניין..

אחרי האור הכחול כהה עמוק הזה,
הופיע אור כתום כהה, כמו של הצ'אקרה ה-2
כשהיא במצב מצוין :)

למי שרוצה (נשים בלבד) להכיר את אוריאנה גם,
תתקשרי לליבי העוזרת שלי והיא תחבר ביניכן.

שבת שלום,
סיון

לפעמים חלומות מתגשמים לבד, ולפעמים אנחנו צריכים לעשות משהו כדי להגשים אותם! הנה חלום אחד שלי שמתגשם:

אחותי, תתעוררי!: יומני היקר שלום...: הפוסט הראשון שלי: דברים שרציתי לומר. היוש. לפעמים החיים יכולים להיות מאוד מבלבלים... אנחנו רצים בין משימות ונראה כאילו איבדנו לגמ...

שקר השפע

לא כולם יודעים שיש מספיק מזון בעולם
יש מספיק מים נקיים וצלולים לכולם
יש מספיק משאבים, יש מספיק כסף.

החכמה היא לדעת להחליף כסף בידע ולא בזמן
לייצר מקורות הכנסה מרובים לכל אדם
ולתת ערך יותר ממה שאנחנו לוקחים עבורו

כשהנתינה היא יותר מהתמורה הכסף מגיע
כשהנתינה היא לכמה שיותר אנשים
האור שלך מתפזר לרבבות של נשמות

וזה בעצם כל סוד הכסף הגדול.

אני רוצה למצוא:
מודל עסקי טוב לשנע את המזון העודף
למקומות שאין בהם מספיק מזון.


סיפרו לי שיש תנועה כזו כבר בעולם,
שמעבירה את המזון ממקום למקום
שהרי 50% מהמזון שמיוצר - נזרק.

האינטרנט עוזר לנו לשנע את הידע:
איך להרוויח יותר
איך למנף את הזמן שלנו
איך לחיות ברווחה וחופש

הכול כבר קיים.

אני רוצה למצוא את האנשים
שיכולים ליצור מרכז ידע עולמי
פתוח לכולם שייצור יותר פרנסה ליותר אנשים
ועדיין יהיה ריווחי לכל מי שיתקרב לקבל.

מודל שהוא לא כמו פירמידה,
אלא כמו רשת.

שכולם באותו מרחב
ניזונים ממנו.

יש לכם משאבים וידע
ואתם רוצים להיות חלק?

תכתבו לנו, תהיו בקשר.

לחיצה כאן תתן לך מדריך חינמי לעבוד על אמונות
שיש למטפלים ומאמנים לגבי כסף.


איך ליצור בתוכנו מרחב שמייצר את התוצאות הרצויות לנו

בעזרת כלי ויכולת שיש לכולנו: הרחבת המודעות.
לחיצה כאן תתן לך במתנה את המבוא לקורס לפיתוח תודעת שפע.

יום השואה לחיות

בשבוע שעבר ביום שלישי שוחחתי עם חבר
הוא שאל אותי מה אני עושה בעוד שבוע.

באופן אוטומטי עניתי לו
"מה זאת אומרת? ביום השואה אני בבית עם ספר טוב"

הוא אמר לי
"אבל זה לא יום השואה.
יום השואה היה כבר.
זה יום העצמאות".

אמרתי לו
"אה, אמרתי יום השואה?
איזה קטע.
התכוונתי יום השואה לחיות.
כנראה חשבתי את זה בלב
ולא עשיתי את הקישור בקול רם..איזה קטע. לא שמתי לב.."

ומה זו בכלל עצמאות מבחינה פנימית?
האם העצמאות שלי צריכה לבוא על חשבון האחר?
האם אי אפשר ליצור מצב של עצמאות לכולם?
של שפע לכולם?

אני בטוחה שזה אפשרי.

אז כן.
אני לא מבינה למה יום העצמאות למדינה שלנו נחגג בצורה כל כך ברברית.
הדיון הזה לא נוגע לפוליטיקה או לתזונה. ממש לא.

הדיון הזה מדבר על ערכים.
איך עם מציין את העצמאות שלו.

למה העם שאני שייכת אליו
מציין את העצמאות שלו בסביאה של רעל?

נשמות שמתו.

הרגע שוחחתי עם חבר אחר
והוא אמר לי "הן כבר היו מתות.
הן גודלו בשביל זה".

אז בשבילך זה נורמלי שיש נשמות שגודלו כדי למות.
בשבילי ממש לא.

אני לא רוצה לריב אתך כי אני חושבת שזה שאנחנו חושבים שונה
לא אומר שלא נוכל להמשיך להיות חברים.

שאלת אותי האם אני רוצה לשנות סדרי עולם.
אז האמת - שכן.

אני מאמינה גדולה בכוחו של היחיד
לעשות שינוי אמתי בעולם.

לדוגמה הנה אנשים שעשו את זה ועשו את זה לבד.
לפחות בהתחלה עד שהצטרפו אליהם:

אימא תרזה
פלורנס נייטינגל
מהטמה גנדי המהמם
הדלאי לאמה
אמה האם המחבקת

ויש עוד רבים.
וכשכל הרבים האלו יתאחדו תחת אותם עקרונות
של חמלה ושמירה על הכדור הזה וזה כבר קורה


אז אם גם אתם רוצים לעשות שינוי
ומרגישים לפעמים לבד, זה לא נכון.

השינוי כבר כאן.

ורק הכהים, המנוונים, החשוכים
אינם רואים את השינוי.

הם ירגישו אותו בעוד 10 שנים
כשהקיבה והכבד שלהם יגיבו.

ב-2010 הייתי בבדיקה אצל רופא איור וודי
בצפון הודו, בדארמסלה אהובתי.

אחת הבדיקות כוללת מישוש של אברי הבטן.
בדיקה אחרת כוללת מבט על הלשון ומדידת הדופק.

כשהוא נגע לי בבטן, שזו הבדיקה האחרונה בסדרה,
הוא אמר לי שהגיל של הגוף שלי הוא 10 שנים פחות ממה
שרשמתי במסמך המקדים לבדיקות.

הוא שאל אותי מה אני אוכלת
סיפרתי לו ש-11 שנים של צמחונות ויוגה.

הוא אמר לי שאין צורך שאעשה ניקוי.
הגעתי לאבחון של פאנצ'ה קארמה
שלמי שלא יודע זה ניקוי שנמשך בין 3 ל-28 ימים,
תלוי במצב הבריאותי.

אנשים עם סוכרת של שנים הולכים לעשות את זה
בצפון הודו ונרפאים. כנ"ל מקרים קשים של סרטן ומחלות אחרות.

שאלתי אותו "אבל מה אני אעשה עם הראש שלי. עם המחשבות.
הן טסות לי. ואין לי שקט לפעמים."

הוא המליץ לי על 5 דקות ישיבה במדיטציה כל יום.
הוא הסביר לי שמבחינה גופנית אני נותנת לגוף שלי את כל מה שהוא צריך

ואכן כל התלונות שלי נסובו סביב הראש והנפש. מחשבות ורגשות.

ולכן 5 דקות של שקט, אפילו אם הראש יטוס, אבל שלפחות ארגיל את עצמי
לשבת 5 דקות ואני יכולה להתחיל מדקה אחת, וזה ייצור נתיב לרוגע.

תרגלתי את ההמלצה שלו במשך חצי שנה מאז.
אחר כך מצאתי לעצמי תרגולים אחרים.

אבל כן, אני עושה כל יום חצי שעה של פעילות גופנית עצימה בבוקר.
ובהתחלה, עולות לי כל המחשבות המרעילות.

ואחר כך,
עולות לי כל המחשבות היצירתיות.
ואז אני מוכנה להתחיל את היום שלי.

אני לא דוסית גדולה במצוות.
אבל אני כן דוסית בערכים.

ואחד הדברים שהכי קשים לי עם היהדות
ועם המקום הזה שאני חיה בו, הוא היעדר החמלה.

החמלה היא הערך העליון בבודהיזם הטיבטי.
אני לא מבינה בזה הרבה, כמו שאני יודעת שזה משהו
שמשנה את העולם הפנימי שלנו ומבפנים השינוי יוצא החוצה.

או כמו שמהטמה גנדי התותח אמר:
"היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם"

אם אני מסתכלת על הדברים מנקודת מבט של החמלה,
רוב הפעולות שלנו היו נראות אחרת.

מתוך המחשבה שהאושר היחידי
האמתי והיציב לאורך זמן טמון בנתינה שלנו לאחרים,
התוצאה היא פעולות שעוזרות לצמיחה והתפתחות של כל מי שמסביבנו.

שנזכה להרגיש אושר קבוע ואמתי
שנובע מתוך מקור פנימי בתוכנו.

שאינו תלוי בהתנהגות ופעולות של הסובבים אותנו
שאני תלוי בדברים חיצוניים לנו.

כי הגוף הוא רק קליפה שנושאת אותנו הלאה
וכל מה שעשינו פה הוא שהיה והוא שיהיה.

ואנחנו נחזור לפה שוב אם לא נתקן
נחזור למעגלי התשוקה והסבל
שהדרך היחידה לצאת מהם
היא לחשוב טוב
לעשות טוב
להיות טוב
לקבל את
עצמנו
ואת
האחרים

יום עצמאות שמח
אם אתם חוגגים

דברים שעושים ביום הזיכרון כשסבתא עוד הייתה בחיים

סבתא ואני בתערוכת הסיום ב"בצלאל"

ערב יום הזיכרון.

דברים שעושים כשסבתא עוד הייתה בחיים. כלומר לפני ינואר 2007.

נוסעים לקיבוץ "דורות" איפה שנולדתי.
מגיעים ממש מוקדם, 
הרבה לפני ההורים שבאים מפארן (מושב בדרום הרחוק ליד אילת)
מתמקמים בדירה שקבלנו בהשאלה כל שנה מהחברים שלנו בקיבוץ.

החברים הכי טובים שלנו בין השאר 
כי אימא שידכה ביניהם וכמו שאימא אומרת:

"ותראו איך זה החזיק יפה עד היום!"
אימא, שדכנית מודרנית שכמוה.

אבל הזמנים האלו קשים לשידוכים.
רוב הזוגות מתפרקים.
רק שליש נשארים.

יש את התכנית הזו: "עד סוף העולם - ריאליטי זוגות גרושים".
אני מסתכלת שם על האנשים, הם בעצמם לא יודעים למה הם נפרדו.

אחת נפרדה מהבנזוג שלה כי היא לא "טיפוס של בוקר"
ואילו היא מזנקת מהמיטה ב-6 בבוקר.
תגידי, את ציפית שהוא ישנה את עורו אם תחיו ביחד?!..

עוד דברים שעושים בערב יום הזיכרון:
מנסים לקלוע למזג האוויר עם החולצה הלבנה.

ליתר ביטחון מביאים שתיים:
אחת לטקס בערב, שאמור להיות קריר (היום למשל חמסין).
ואחת למחרת לעליה לקבר בבית הקברות בקיבוץ. 
לרוב זה חום מטורף.

אה, צריך גם לארוז משקפי שמש. כי בטח נבכה.
אוי, 
אי אפשר לשים משקפי שמש בטקס של הערב באולם של הקיבוץ.
זה נראה מפגר.
אבל שם בטוח נבכה.

מה עושים?
לזכור לא לשים הרבה איפור בבוקר.
שלא ייזול לי על הלחיים בערב.
אוף.

לא לקבוע פגישות לערב יום הזיכרון.
לנסות ללכת לישון בלילה שלפני מוקדם
כדי שאקום נורמלי לבית הקברות למחרת.

לפגוש את ההורים.
לפגוש את הדודים.

לא לזהות תינוקות חדשים | בני זוג חדשים | 
מצטרפים חדשים למשפחה או חברים שבאו לתמוך.

כן לזהות: זקנים שהיו זקנים עוד שהיינו קטנות.

אלון (אחי הקטן) עוד לא נולד כשעזבנו את הקיבוץ.
יש לו "פטור" מלומר שלום. חוץ מזה הוא הבן היחיד.
אז מזהים אותו. 

"תראו, הוא ממש גדעון קטן!" 
טוב, פחות אפשר להגיד את זה עליו.
כי קטן הוא לא. הוא ג'ירף. גבוה.
זה כבר לא ממש מתאר את משפחת רגולסקי.

ריחות של פריחה בדרך לחדר האוכל
כולם כל כך יפים בלבן הזה.

והרבה חבר'ה צעירים שבאים לטקס.
וזה, מה לעשות, מחרמן.

וככה רגשות של עצב נמהלים בחרמנות
ודמעות ברצון לעשות מעשים אסורים, אחרים

ומחשבות איומות שחוזרות על עצמן כל שנה:
הם מתו כל כך צעירים
כמה חתיכים היו הגברים 
איזה יפות וקלאסיות היו התסרוקות
איך בא לי סאראפן! (איזו מחשבה מטופשת, סיון. תעיפי אותה מכאן
על מה את חושבת באמצע הטקס?!)

איזה ריח של זיקנה ועצב מתגבש לו באולם
מזל שאימא הביאה מספיק טישיו

אני שונאת את זה שאלי אח של אבא אינו
ולא זכיתי להכיר אותו

הוא תמיד נשמע לי דוד כזה מגניב.
ואחלה בנאדם. ממש חכם. אוף.

ואיזה עצב ואימה אני רוצה שייגמר כבר
והשירים ששוברים לי את הלב

ותמיד אני נזכרת בכל מה שרע ועצוב לי בחיי
ואיך שקשה לי

ושהשנה אני לא הולכת.

כי סבתא נפטרה
כי איב החתול כבר קשיש
אפילו יותר מסבתא
שהייתה בעצם ההיפך מאיב:

ממש לא בריאה פיזית
אבל צלולה באופן מדהים
עד הרגע האחרון.

ואילו איב הוא בריא כשור הבר
יחסית לגילו הוא חתיך אמתי
אבל עם דמנציה ותופעות של טמבלולו
אז אי אפשר להשאיר אותו לבד בבית

וגם אבא ואימא לא נסעו השנה
למרות שפעם תמיד נסענו,
לא משנה מה קרה.

כי סבתא הייתה עוד בחיים.