 |
| סבתא ואני בתערוכת הסיום ב"בצלאל" |
ערב יום הזיכרון.
דברים שעושים כשסבתא עוד הייתה בחיים. כלומר לפני ינואר 2007.
נוסעים לקיבוץ "דורות" איפה שנולדתי.
מגיעים ממש מוקדם,
הרבה לפני ההורים שבאים מפארן (מושב בדרום הרחוק ליד אילת)
מתמקמים בדירה שקבלנו בהשאלה כל שנה מהחברים שלנו בקיבוץ.
החברים הכי טובים שלנו בין השאר
כי אימא שידכה ביניהם וכמו שאימא אומרת:
"ותראו איך זה החזיק יפה עד היום!"
אימא, שדכנית מודרנית שכמוה.
אבל הזמנים האלו קשים לשידוכים.
רוב הזוגות מתפרקים.
רק שליש נשארים.
יש את התכנית הזו: "עד סוף העולם - ריאליטי זוגות גרושים".
אני מסתכלת שם על האנשים, הם בעצמם לא יודעים למה הם נפרדו.
אחת נפרדה מהבנזוג שלה כי היא לא "טיפוס של בוקר"
ואילו היא מזנקת מהמיטה ב-6 בבוקר.
תגידי, את ציפית שהוא ישנה את עורו אם תחיו ביחד?!..
עוד דברים שעושים בערב יום הזיכרון:
מנסים לקלוע למזג האוויר עם החולצה הלבנה.
ליתר ביטחון מביאים שתיים:
אחת לטקס בערב, שאמור להיות קריר (היום למשל חמסין).
ואחת למחרת לעליה לקבר בבית הקברות בקיבוץ.
לרוב זה חום מטורף.
אה, צריך גם לארוז משקפי שמש. כי בטח נבכה.
אוי,
אי אפשר לשים משקפי שמש בטקס של הערב באולם של הקיבוץ.
זה נראה מפגר.
אבל שם בטוח נבכה.
מה עושים?
לזכור לא לשים הרבה איפור בבוקר.
שלא ייזול לי על הלחיים בערב.
אוף.
לא לקבוע פגישות לערב יום הזיכרון.
לנסות ללכת לישון בלילה שלפני מוקדם
כדי שאקום נורמלי לבית הקברות למחרת.
לפגוש את ההורים.
לפגוש את הדודים.
לא לזהות תינוקות חדשים | בני זוג חדשים |
מצטרפים חדשים למשפחה או חברים שבאו לתמוך.
כן לזהות: זקנים שהיו זקנים עוד שהיינו קטנות.
אלון (אחי הקטן) עוד לא נולד כשעזבנו את הקיבוץ.
יש לו "פטור" מלומר שלום. חוץ מזה הוא הבן היחיד.
אז מזהים אותו.
"תראו, הוא ממש גדעון קטן!"
טוב, פחות אפשר להגיד את זה עליו.
כי קטן הוא לא. הוא ג'ירף. גבוה.
זה כבר לא ממש מתאר את משפחת רגולסקי.
ריחות של פריחה בדרך לחדר האוכל
כולם כל כך יפים בלבן הזה.
והרבה חבר'ה צעירים שבאים לטקס.
וזה, מה לעשות, מחרמן.
וככה רגשות של עצב נמהלים בחרמנות
ודמעות ברצון לעשות מעשים אסורים, אחרים
ומחשבות איומות שחוזרות על עצמן כל שנה:
הם מתו כל כך צעירים
כמה חתיכים היו הגברים
איזה יפות וקלאסיות היו התסרוקות
איך בא לי סאראפן! (איזו מחשבה מטופשת, סיון. תעיפי אותה מכאן
על מה את חושבת באמצע הטקס?!)
איזה ריח של זיקנה ועצב מתגבש לו באולם
מזל שאימא הביאה מספיק טישיו
אני שונאת את זה שאלי אח של אבא אינו
ולא זכיתי להכיר אותו
הוא תמיד נשמע לי דוד כזה מגניב.
ואחלה בנאדם. ממש חכם. אוף.
ואיזה עצב ואימה אני רוצה שייגמר כבר
והשירים ששוברים לי את הלב
ותמיד אני נזכרת בכל מה שרע ועצוב לי בחיי
ואיך שקשה לי
ושהשנה אני לא הולכת.
כי סבתא נפטרה
כי איב החתול כבר קשיש
אפילו יותר מסבתא
שהייתה בעצם ההיפך מאיב:
ממש לא בריאה פיזית
אבל צלולה באופן מדהים
עד הרגע האחרון.
ואילו איב הוא בריא כשור הבר
יחסית לגילו הוא חתיך אמתי
אבל עם דמנציה ותופעות של טמבלולו
אז אי אפשר להשאיר אותו לבד בבית
וגם אבא ואימא לא נסעו השנה
למרות שפעם תמיד נסענו,
לא משנה מה קרה.
כי סבתא הייתה עוד בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה