מי רצח את הסקרנות שלך

ראיתי עכשיו בככר רבין ילד שטיפס על הפסל הענקי בצורת משולש הפוך שיש שם...

ראיתי שכשהוא טיפס, זה היה לו מאתגר:
לנסות לא להחליק, להבין את האסטרטגיה...

כדי להגיע לפיסגה, הוא הלך על צלע אחת של המשולש,
לא נעצר אפילו כדי לצפות בנוף!

ואז ראיתי איך הוא חיפש את הדרך הפשוטה והקצרה ביותר כדי לרדת למטה,
התברר שהדרך היתה להשתמש בצלע אחת של המשולש כמגלשה..

למה אני מספרת לכם את כל זה?

משום שכשראיתי אותו מטפס, הייתי בהלם.
עד היום לא חשבי שזה בכלל אפשרי..

ראיתי איך הוא מנסה מספר טכניקות,
כמה חשוב לו להגיע ועד כמה הוא סקרן...


כשראיתי איך הוא מחפש דרך לרדת בצורה הפשוטה ביותר,
חשבתי לעצמי כמה פרקטי הוא!

כשהוא הלך למעלה, הלב שלי צנח לתחתונים..
הרגשתי כמו בהודו, כשילדים בני 3 הולכים שם על מרפסות צרות דקיקות...

והמבוגרים אפילו לא מביטים אליהם, כולם שווי נפש עם התופעה הזו
(חוץ מתיירות שמשתינות בתחתונים כי זה הביקור הראשון שלהן בתת היבשת המופלאה הזו..)

ואז ראיתי את האדישות שלו נוכח ההישג.
הוא אפילו לא נעצר להתפעל ממה שהוא השיג, להסתכל על הנוף של הככר מלמעלה...

למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי בטח גם אתם בתור ילדים הייתם סקרנים.
טיפסתם גבוה גבוה גם אם לא ידעתם איך תרדו...

זה הביא אותי למחשבה עד כמה אנחנו משתנים כשאנחנו מתבגרים..

כמה אנרגיה אני משקיעה באנשים שאני מלווה כדי לשכנע אותם להתנסות ולעשות פעולות.
וכמה מאתגר להם לצאת לפעולה כשהם לא בטוחים בתוצאה..

ונזכרתי על עצמי.
כמה איבדתי את הסקרנות ואת המוכנות להתנסות.

כמה מפחיד אותי לטפס בלי לדעת איך ארד..

כמה אמונות מגבילות צברתי על עצמי בגלל העבר שלי,
ואיך אותן אמונות מפריעות לעתיד שלי להיכנס בדלת..

ואיך הפחד לנוע קדימה מול חוסר וודאות, רצח את הסקרנות שלי.
התחלתי לשאול את עצמי "מי רצח את הסקרנות שלך?"

מה היא אותך לשלב הזה בחיים, שכל מה שאת מחפשת
זה לדעת לאיפה את הולכת, לדעת את מי תפגשי, לדעת מה הדרך שמובילה למטרה שלך..?

מלמדים אותנו שתכנון ואסטרטגיה הם סופר חשובים בהתנהלות העסקית שלנו
ומי כמוני מסכימה עם זה. אבל! מה עם ההפתעות, מה עם הלא-צפוי, הלא-נודע?

מתי הלא נודע הפך להיות אויב שכזה? פעם הייתי קופצת לאוטו של חברים
באמצע הלילה כי מישהו אמר שחבר השאיר לו דירה ברמת הגולן..

פעם היינו אוספים זוג אחד של תחתונים וקופסת גפרורים
ו-20 שקל לדלק, מכינים סנדוויצ'ים ויורדים למדבר..

אני לא מתכוונת שכדאי להתנהל ככה מבחינה עסקית, ממש לא.
אני רק אומרת שאולי כדאי להתנהל ככה מבחינה אישית, בחיי הנפש והרגש שלנו..

לתת מקום להרפתקאות, לתת מקום לדרך להתגלות בפנינו..
למה אנחנו לא מצליחים לעשות את זה ללא "תעודת ביטוח"?...

זו רק עוד סיבה למה כתבתי את ההדרכה "להפוך אמונה מגבילה למקדמת ובעצמך"
כי הבנתי שהאמונות המגבילות שלנו כל כך נסתרות מעיננו..

הן מתגלמות במציאות שלנו כ"עובדות ברזל".
לפעמים אפילו עם נתונים מספריים והוכחות.

הבנתי שזה קריטי לזהות אותן, כי לרוב הן נראות כמו אמת.
כמו שהשמש תזרח מחר בבוקר..

בהדרכה הזו אני חושפת איך אני מדברת עם האמונות שלי,
איזה דיאלוג אני עושה איתן כדי שיאפשרו לי לצאת לפעולה גם מול חוסר וודאות.

לקבלת עוד פרטים על ההדרכה "להפוך אמונה מגבילה למקדמת ובעצמך" יש ללחוץ פה.

מוזמנותים לשלוח את הפוסט הזה לחברים שאיבדו את הסקרנות
ומכרו אותה וחלקים מנשמתם תמורת הוודאות.

בתחום העיסקי זה ברור למה. וגם אני שם.
בתחום האישי זה כואב לראות את התוצאות...