איך שכחת שאת אישה מעוררת השראה...

איך שכחת שאת אישה מעוררת השראה...

חצי כוח המעוררת...


ב-3 השבועות האחרונים אני מרגישה שאני מנסה בכוח
לעבור דרך אנרגיה דחוסה.. של עצב ואימה....

מאז שאיב סניור (נשמה טהורה ומיוחדת) נפטר
אין לי אנרגיה, כלומר זו תלונה קצת מוזרה ממי שיש לה עודף אנרגיה..

אז אני אדייק - אין לי עודף...

ולרוב אני ביתר.. כלומר נותנת לאחרים, מניעה אנשים,
משפיעה, מובילה, מוזגת מהכוס שלי להרבה כוסות של אנשים..

ועכשיו, אין לי אותי.

בימים הראשונים זה היה לכאורה יותר קל..
בשלב ההלם וההכחשה יש הרבה רציונליזציה

וכאילו יש קיר בינך לבין מי שהסתלק ממך..
ואת לא מרגישה את הכאב. לא ממש.

אחר כך יש הסלמה ואת נופלת למטה לבור בלי תחתית
בוכה עד שהעיניים שלך שורפות, רואה תמונות (בדמיון...)

חולמת חלומות איומים על מוות
חולמת חלומות מחרידים על כל פן בחיים שלך..

כל תת המודע מתייצב להכאיב לך ולגרום לך לעשות "הארקה" החוצה
לדבר הנורא הזה ואת מסתובבת במעגל של

כאב - לתת את השירות שלי ואז לשכוח - כאב וחוזר חלילה...


זה כאילו תת המודע אומר: לא בכית מספיק ביום!
את צריכה להוציא עוד בלילה...

ואת קמה עם פה יבש, קצרת נשימה, כי חלמת משהו נוראי
עלייך או על מישהו קרוב, או על מי שנפטר..

ושאריות של זכרונות מציפים אותך באמצע היום, לופתים את החזה..
בשבוע השני של האבל זה היה כמו קוצר נשימה, לא היה לי אוויר

הרגשתי שהאישיות שלי קורסת לתוך עצמה
ובמקום ליפול נפילה חופשית אני נאחזת בקירות ומנסה לשמור על קצת שפיות..

כי תכל'ס, מי שלא איבד מישהו יקר לו,
מי שלא גיגל חיה והיא מתה, לא יכול להבין את זה

ואין מישהו שיכול להתחלק איתך בכאב
ואת לבד לבד לבד בבור שחור ואף אחד מהחברים שלך

לא מנסה אפילו, כי לכולם יש צרות משלהם ואף אחד לא אוהב
לשמוע דברים עצובים.. אז בעצם את פאקינג לבד.

זו החוויה מהשבועיים השניים אחריי מותו של איב..

ואז עובר עוד שבוע.. ואת כבר מצפה להיות בטוב..
אז כן, הכאב נהיה עמום, אבל עדיין אין לך שום מקום להביא אותו..

אין לך מספיק חלל להכיל את העצב הנושא ואף אחד כבר לא שואל מה שלומך
וגם כשאת מספרת שזה עדיין כואב אז מכעיסים אותך עם כל מיני מילים שעוד יותר
מביאות לך את הקריב אז את מסתפקת ב - "איכשהוא, בסדר.."

ופתאום את נהיית מהאנשים האלו שהתשובה היותר כנה
(שלא תגידי אותה לעולם, כי היא לא תדר גבוה ואת לא חושבת שזה כדאי)

אבל התשובה היותר כנה שעוברת לך בלב לשאלה "מה שלומך?"
היא: .."סוחבים, אתה יודע.."

ופתאום את מגלה שככה את חושבת
ושהיה מישהו בחיים שלך שהיה מדבר ככה

וכשהיית שומעת אותו עונה ככה, היית מתבאסת.
כי עבורך עד לא מזמן, החיים לא היו "סחיבה"..

את תמיד היית מהאופטימיים...

ואז את חושבת לעצמך

מתי כל זה ייפסק?

מתי אני ארגיש את עצמי הרגילה?

מתי אני אחזור?

מי זו אני בכלל?

כל מיני תהיות שלא תהית מאז גיל ההתבגרות המקולל..

פתאום את לא מרגישה בנוח עם מי שאת, עם העיסוק שלך,
עם החברים שלך, עם המשפחה שלך, לא מוצאת את עצמך בשום מקום

כאילו כל חוויה, איבדה מהצבע שלה..
זה הכול יענו אותו הדבר:
עוד ערב כייפי עם החברים שלך, כמו תמיד יש אוכל טוב
ושיחות מעניינות.. אבל את "חצי כוח" שם.. המחשבות שלך נודדות..

ובמקום להרגיש כיף בדרגה 10
את מרגישה 5-7.. הכול קצת דהוי כזה...


עוד סיטואציה:

את חוזרת מהעבודה ומרוב צער
לא רוצה להגיע הביתה..

שואלת את עצמך: "מה היית רוצה שיקרה?"

עונה לעצמך: "שמישהו ישאל אותי מה שלומי
ויהיה מוכן להקשיב לי ופשוט לסתום אחר כך את הפה.
שאני ארגיש בנוח לענות על מה שעובר עליי
והם פשוט ישתקו או מקסימום יגידו לי שזכותי לכאוב ככה ושבאמת קרה לי דבר נורא"..

ואז את מזכירה לעצמך שאת זה אף אחד לא יעשה בשבילך בחינם..

זה שירות.

וזה לא הוגן להפיל את זה על החברים שלך.

אז את הולכת לחברים רק כדי לא להיות עם עצמך

ופתאום החברים הם רק פיצוי על חרא של בילוי: את עם עצמך..

ואין אותך כמו שהכרת: לשבת במרפסת ולחשוב מחשבות יצירתיות לגבי עסקים והחיים..

אין אותך. היא הלכה.

וכל מה שנשאר זה להיות באמונה שהיא תשוב.


איך שכחת שאת אישה מעוררת השראה...

מתי שכחת שאת מגדלור גדול של אור..

איך האבל זרק אותך מיליון שנות אור אחורה
ואת מרגישה אפס מאופס, בלון מרוקן, חסרת אנרגיה כאחת הלוזריות..?

טוב שבימים שאיב עוד היה בחיים ייסדת ערוץ סרטונים שלם בנושא מוטיבציה.

מזל - ואין מיקרה - שבימים האחרונים של איב הכנת את התוכן המהמם
"אבני ההצלחה" שהוא מבוא לתודעת שפע..

תודה רבה ליקום הנהדר
ולעצמי שייצרתי "מנופים אנרגטיים" לימים קשים...

אחד החברים שלי אמר לי השבוע -

אין מה להילחם

אין מה לנסות לעשות מזה משהו אחר

את עוברת תקופה חרא עכשיו

מה הפלא שאת סובלת

וגם זה יעבור...

למדריך במתנה: אישה מעוררת השראה