להתמודד רגשית עם אתרי הכרויות ולצאת גדולה

הבעיה: אתרי הכרויות דורשים מהמבנה הרגשי הטבעי שלנו
לפעול בניגוד לטבע שלו. הסבר מפורט בטור הזה.

המטרה: להצליח לשהות באתרי הכרויות בלי תחושות של גועל. לעצמנו ולאחרים.

לפני שאתן הנחיות פשוטות וקלות לביצוע, כמו בכל תחום,
תוצאות יותר טובות יושגו ככל שנתרגל..

לכן להיות באתר מידי יום, אפילו לזמן קצר, יביא יותר תשואה
מאשר להיות פעם בשבוע למשך זמן ארוך, מה שעלול להיות מדכא ומבחיל..

1. בזמן הגלישה, לשים לב למצב הרוח.
ברגע שנרשמת ירידה במצב הרוח, לצאת מייד מהאתר.

2. להקדיש זמן קבוע בכל יום לשהייה באתר. 20 דקות מספיקות.

3. לכתוב כרטיס אישי שימשוך את האדם אותו רוצים לפגוש.

4. לעדכן את הכרטיס אם הוא לא מביא מספיק מתעניינים.
כרטיס טוב הוא כמו בלוג טוב. יש לו הרבה קוראים :)

5. לזכור מי את ומה את שווה.
זה כלל שנוגע לכל רגע בחיים, אבל אם שמת לב שהשהייה באתר
מורידה לך את הביטחון בעצמך ובמטרה שלך, זה הזמן להזכיר לעצמך שאת נהדרת.

6. חברה אחת טובה. עדיף נשואה. מינימום חיה בזוגיות מצויינת.
חברה שתוכלי להתלבט איתה ולשתף אותה בלי שהיא שומעת אותך ומקנאה,
בלי שהיא נותנת לך עיצות "מהצד שלה", בלי שהיא גורמת לך לאשמה או לפעולות
שלא מתאימות לאישיות שלך...

לדוגמה יש לי ידיד שאם אתייעץ איתו, הוא יציע לי לצאת לפגישות
גם עם גבר שהכרתי באתר בעשר בלילה. למה? כי זה מה שהוא היה מאחל לעצמו..


7. להזכיר לעצמך שזו הדרך להיחשף להמון גברים במינימום השקעה.
אם יש לך דרך יותר טובה, בהחלט נשמח לשמוע אותך פה למטה בתגובות.

ואם את מרגישה שאת הבעיה, שאצלך יש משהו בהתנהגות או בפעולות
שהיית שמחה לקבל עליו מראה ולאמן את עצמך בעצמך, זה הספר שלך.

שיהיה לך המון בהצלחה,
סיון

למה אתרי הכרויות משפילים נשים וגברים באותה המידה

הרבה זמן חשבתי על זה.

איך שזה שעצם פעולת החיפוש באתרים,
השיטוט אחר פרופיל שימצא חן בעיני

גורמת לי לרגשות כל כך שליליים כמו בושה, אכזבה, תסכול...
שהתמצית שלהם היא תחושת השפלה כללית?

ניסיתי לחשוב על זה מבחינה לוגית:
הרי אין כל קשר בין הדימוי העצמי שלי לפעולת החיפוש באתר.

אז למה זה משפיל אותי?
למה אני יוצאת מזה עצובה?

דיברתי עם חברות וחברים שלי וראיתי שגם בצד "השני", כלומר
גם לידידים הגברים שלי, זו לא פעילות מועדפת ונעימה...

יום אחד, בזמן הליכת הערב, זמן מצוין להארות ותובנות,
נפלה ההבנה הזאת:

זה משפיל כי זה מאלץ אותנו לשחק את המשחק בלי הפרס.

למה הכוונה?
אם התפקיד המסורתי של הגבר זה להיות צייד, כלומר לחזר ולנסות ולהשתדל,
אתר הכרויות דורש ממנו לעשות את זה עם נשים שהוא עדיין לא פגש...

ופה בדיוק הקאטצ'.
גבר אוהב לצוד טרף שהוא בחר.. טרף משובח..

הוא לא אוהב לרוץ אחריי שועלה שעדיין לא פגש..
ולכן כל התקשורת באתרי הכרויות משובשת במהמורות
במהלכן המוח העתיק של הגבר שואל אותו כל רגע:
"זה שווה את זה?" "למה אנחנו עושים את זה?"
"הנה! עוד שועלה מעניינת.." "מעניין איך היא תיהיה במציאות.."

* המוח העתיק של הגבר שואל רק 2 שאלות:
1. בא לי עליה או לא
2. מה הסיכוי שהיא תגיד לנו "כן"

במילים אחרות: אתרי ההכרויות הרסו את החיווט הגברי.

המנגנון הגברי אומר: לא אזוז אם אין פה סיכוי ממשי לתפוס.

האתרים שיבשו את המנגנון כי אחרי שהגעת לפגישה,
לא תמיד הטרף שווה את ההשקעה..

מהצד הנשי זה נראה ככה:
תפקידנו המסורתי הוא להתמסר. אבל לא לכל אחד.
אלא רק אחרי שאותו אחד עבר סינונים רבים.

למעשה זה מנגנון הפוך מהמנגנון הגברי.
המנגנון הגברי אומר "להתפרץ. לצאת לדרך ולהפיץ לכל עבר את מי שאני"

המנגנון הנשי אומר לך: "להיזהר! להישמר!" "לא כל אחד זכאי להכיר אותך!"
ולכן מהצד הנשי, אנחנו מצופות להתמסר ולשתף פעולה,

לנהל שיחות בהקלדה ולחסום תשובות ששמות אותנו באור פחות מחמיא,
כדי שבסיומו של תהליך הגישוש הזה, נגיע לדייט עם גבר שאנחנו לא מכירות

(אימא'לה! זה כשלעצמו פעילות מבעיתה וגם לא בטיחותית)
ובפגישה עצמה, נצטרך להתמסר באיזו מידה לתהליך, כלומר לנהל שיחה
עם מישהו שאנחנו לא מכירות...

כך אתרי ההכרויות משפילים את 2 הצדדים בתהליך,
לא מתוך כוונה לעשות את זה, אלא מתוך חוסר יכולת לבנות ממשק שיענה לדרישות של 2 הצדדים...

יש המון כסף בתחום הזה, של מציאת זוגיות,
כי הפעילות הזו כל כך לא פופולרית בחברה שמקדשת את העצמי והאינדבידואל..

ואני בטוחה שבעודי כותבת את השורות האלה ממש,
ממציאים רבים עומלים על יצירת פרמטרים שיקטינו את הפער
בין האדם במציאות לבין התיאור שלו את עצמו באתר..

אבל מכיוון שפסיכולוגים מוטפלים מכל הסוגים כבר מזמן הבחינו
שיש פער בין איך שאדם תופס את עצמו לבין איך שהוא נפתס מבחוץ,

כנראה שיעברו עוד כמה שנים עד שימצאו פיתרונות מתקדמים להעברת האנרגיה
המדוייקת של אדם מסויים תוך כדי שקלול הפער של התפיסה שלו את עצמו.


אז מה נעשה בנתיים?

יש אתרים שנותנים שאלונים ארוכים
ויש שמאפשרים צ'אט בווידאו

אבל אנחנו נשארים עם השאלה החשובה
איך עושים את זה ועם הרגשה טובה?

איך להתמודד רגשית עם אתרי הכרויות ולצאת גדולה - בטור הבא.
ליחצו על הקישור ותגיעו.

מי רצח את הסקרנות שלך

ראיתי עכשיו בככר רבין ילד שטיפס על הפסל הענקי בצורת משולש הפוך שיש שם...

ראיתי שכשהוא טיפס, זה היה לו מאתגר:
לנסות לא להחליק, להבין את האסטרטגיה...

כדי להגיע לפיסגה, הוא הלך על צלע אחת של המשולש,
לא נעצר אפילו כדי לצפות בנוף!

ואז ראיתי איך הוא חיפש את הדרך הפשוטה והקצרה ביותר כדי לרדת למטה,
התברר שהדרך היתה להשתמש בצלע אחת של המשולש כמגלשה..

למה אני מספרת לכם את כל זה?

משום שכשראיתי אותו מטפס, הייתי בהלם.
עד היום לא חשבי שזה בכלל אפשרי..

ראיתי איך הוא מנסה מספר טכניקות,
כמה חשוב לו להגיע ועד כמה הוא סקרן...


כשראיתי איך הוא מחפש דרך לרדת בצורה הפשוטה ביותר,
חשבתי לעצמי כמה פרקטי הוא!

כשהוא הלך למעלה, הלב שלי צנח לתחתונים..
הרגשתי כמו בהודו, כשילדים בני 3 הולכים שם על מרפסות צרות דקיקות...

והמבוגרים אפילו לא מביטים אליהם, כולם שווי נפש עם התופעה הזו
(חוץ מתיירות שמשתינות בתחתונים כי זה הביקור הראשון שלהן בתת היבשת המופלאה הזו..)

ואז ראיתי את האדישות שלו נוכח ההישג.
הוא אפילו לא נעצר להתפעל ממה שהוא השיג, להסתכל על הנוף של הככר מלמעלה...

למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי בטח גם אתם בתור ילדים הייתם סקרנים.
טיפסתם גבוה גבוה גם אם לא ידעתם איך תרדו...

זה הביא אותי למחשבה עד כמה אנחנו משתנים כשאנחנו מתבגרים..

כמה אנרגיה אני משקיעה באנשים שאני מלווה כדי לשכנע אותם להתנסות ולעשות פעולות.
וכמה מאתגר להם לצאת לפעולה כשהם לא בטוחים בתוצאה..

ונזכרתי על עצמי.
כמה איבדתי את הסקרנות ואת המוכנות להתנסות.

כמה מפחיד אותי לטפס בלי לדעת איך ארד..

כמה אמונות מגבילות צברתי על עצמי בגלל העבר שלי,
ואיך אותן אמונות מפריעות לעתיד שלי להיכנס בדלת..

ואיך הפחד לנוע קדימה מול חוסר וודאות, רצח את הסקרנות שלי.
התחלתי לשאול את עצמי "מי רצח את הסקרנות שלך?"

מה היא אותך לשלב הזה בחיים, שכל מה שאת מחפשת
זה לדעת לאיפה את הולכת, לדעת את מי תפגשי, לדעת מה הדרך שמובילה למטרה שלך..?

מלמדים אותנו שתכנון ואסטרטגיה הם סופר חשובים בהתנהלות העסקית שלנו
ומי כמוני מסכימה עם זה. אבל! מה עם ההפתעות, מה עם הלא-צפוי, הלא-נודע?

מתי הלא נודע הפך להיות אויב שכזה? פעם הייתי קופצת לאוטו של חברים
באמצע הלילה כי מישהו אמר שחבר השאיר לו דירה ברמת הגולן..

פעם היינו אוספים זוג אחד של תחתונים וקופסת גפרורים
ו-20 שקל לדלק, מכינים סנדוויצ'ים ויורדים למדבר..

אני לא מתכוונת שכדאי להתנהל ככה מבחינה עסקית, ממש לא.
אני רק אומרת שאולי כדאי להתנהל ככה מבחינה אישית, בחיי הנפש והרגש שלנו..

לתת מקום להרפתקאות, לתת מקום לדרך להתגלות בפנינו..
למה אנחנו לא מצליחים לעשות את זה ללא "תעודת ביטוח"?...

זו רק עוד סיבה למה כתבתי את ההדרכה "להפוך אמונה מגבילה למקדמת ובעצמך"
כי הבנתי שהאמונות המגבילות שלנו כל כך נסתרות מעיננו..

הן מתגלמות במציאות שלנו כ"עובדות ברזל".
לפעמים אפילו עם נתונים מספריים והוכחות.

הבנתי שזה קריטי לזהות אותן, כי לרוב הן נראות כמו אמת.
כמו שהשמש תזרח מחר בבוקר..

בהדרכה הזו אני חושפת איך אני מדברת עם האמונות שלי,
איזה דיאלוג אני עושה איתן כדי שיאפשרו לי לצאת לפעולה גם מול חוסר וודאות.

לקבלת עוד פרטים על ההדרכה "להפוך אמונה מגבילה למקדמת ובעצמך" יש ללחוץ פה.

מוזמנותים לשלוח את הפוסט הזה לחברים שאיבדו את הסקרנות
ומכרו אותה וחלקים מנשמתם תמורת הוודאות.

בתחום העיסקי זה ברור למה. וגם אני שם.
בתחום האישי זה כואב לראות את התוצאות...

איך זה שאת עובדת כל כך מעט?!

2 שאלות חוזרות על עצמן בכל מפגש שלי עם עצמאים בתחום הרפואה המשלימה
(להם אני עוזרת לשווק את עצמם באינטרנט ומחוצה לו) -

1. האם את עדיין מתרגלת יוגה | עושה טיפולים ברפואה משלימה.
2. איך זה שאת עובדת כל כך מעט?!

על 2 השאלות האלו אני אענה בבת אחת :)

יוגה בשבילי זו אחדות. והפרדה.
אחדות = להיות אחד.
להיות אחד עם מה שאתה עושה זה לשים לב כשאני שוטפת כלים, להיות עם הכלים.
כשאני מקשיבה לחברה, להיות עם ההקשבה.
להיות אחד זאת אומרת להיות בנוכחות מלאה.
כי הרי מה קורה ב"רגיל"?

ברגיל, אנחנו מפוצלים תמידית ל-לפחות 2 אנשים:
אחד עושה משהו והשני מעביר עליו ביקורת..
או אחד שעושה משהו, והשני מתבונן..
ולזה שמתבונן, לרוב יש מה "להגיד" לזה שעושה...

אז להיות במצב של יוגה עבורי, זה להיות במצד של נוכחות מלאה ברגע.

ו"לעשות יוגה" עבורי, זה לא "רק" לתרגל יוגה,
כלומר לבצע תרגילים מסויימים בגוף - את זה, אגב, אני עושה מידי בוקר -
אלא לעשות יוגה עבורי, זה להיות ברגע, זה לשים לב כשאני עושה דברים
שאני עושה רק אותם, זה לשים לב למחשבות שלי לאורך היום,
ולעשות יוגה, זה גם להפריד.

להפריד בשבילי זה:

כשאני יושבת מול המחשב אני לא אוכלת
כשאני אוכלת, אני במרפסת, עושה הפסקת אוכל
כשאני אוכלת, אני לא עונה לטלפונים, גם לא מלקוחות.
אני מקסימום אענה כדי להגיד ש"אני אוכלת עכשיו,
אחזור אלייך עוד כמה דקות. בסדר?"

כשאני עובדת, אני עובדת.
ומשתדלת לקצר שיחות עם חברות ומשפחה
באמצע יום עבודה.

וההפרדה הזו מאפשרת לי להיות ב"מצב יוגה".
כלומר מצב של נוכחות ברגע והפרדה.

המצב הזה בו אני מפרידה דברים
שפעם הייתי מערבבת - כמו לאכול מול המחשב -
גורם לזמן שלי להיות יותר אפקטיבי
ולרגשות שלי להיות יותר רגועים,
כי כשאני עם האוכל, אני איתו.
וכשאני עם לקוח, אני איתו ב-100%.

אנשים מרגישים כשתשומת הלב שלנו נודדת...

ולכן אני גם עובדת כל כך מעט: 5 שעות ביום ו-4 ימי עבודה בשבוע.
למה? כי לא צריך יותר מזה. רובנו לא מפרידים בין משימות
ולכן המשימות מתערבבות זו בזו ומתארכות ולעתים
לא מסתיימות...כמו ערימות של דפי TO DO LIST
על השולחן.. דבר נוראי שהולך ותופח עם זמן..

עוד דבר שההפרדה תומכת בו,
זו היכולת לא להיות תגובתית.

להיות תגובתית זה:
לענות מייד למייל זועם | דחוף | רגשני
לענות "מהבטן" כשאומרים לי משהו מעליב | פוגע | מתריס
לענות למייל על הבוקר, לפני אימון הכושר שלי, כשאני עדיין חצי-ישנה...

להיות תגובתית זה דבר נורא!
אבל הרבה שנים זה ניהל אותי, כי אני טיפוס-אש...
הרבה להבות, הרבה תנועה, הרבה אמביציה, הרבה מוטיבציה...
אז גם חוסר סבלנות ותגובתיות..

לא להיות תגובתית זה רק אחד מ-7 כלים שמתוארים בקובץ
שהוצאתי בעיקר עבור עצמאים ומלמד אותנו איך להתנהל ביום עמוס ומבלבל,
אבל הוא מתאים לכל אדם שמג'נגל בין אלפי משימות ביומיום שלו כמו:
אימהות, מנהלים, בכירים ומי שעובדים תחת לחץ במספר תחומים.

הטמעת פעולה לאורך זמן על פי עקרון אחד בלבד,
תחזיר בוודאות את ההשקעה בהדרכה.

להזמנת הקובץ און ליין להעתיק את הקישור בדפדפן חדש עכשיו: http://goo.gl/4a5KUx