יום השואה לחיות

בשבוע שעבר ביום שלישי שוחחתי עם חבר
הוא שאל אותי מה אני עושה בעוד שבוע.

באופן אוטומטי עניתי לו
"מה זאת אומרת? ביום השואה אני בבית עם ספר טוב"

הוא אמר לי
"אבל זה לא יום השואה.
יום השואה היה כבר.
זה יום העצמאות".

אמרתי לו
"אה, אמרתי יום השואה?
איזה קטע.
התכוונתי יום השואה לחיות.
כנראה חשבתי את זה בלב
ולא עשיתי את הקישור בקול רם..איזה קטע. לא שמתי לב.."

ומה זו בכלל עצמאות מבחינה פנימית?
האם העצמאות שלי צריכה לבוא על חשבון האחר?
האם אי אפשר ליצור מצב של עצמאות לכולם?
של שפע לכולם?

אני בטוחה שזה אפשרי.

אז כן.
אני לא מבינה למה יום העצמאות למדינה שלנו נחגג בצורה כל כך ברברית.
הדיון הזה לא נוגע לפוליטיקה או לתזונה. ממש לא.

הדיון הזה מדבר על ערכים.
איך עם מציין את העצמאות שלו.

למה העם שאני שייכת אליו
מציין את העצמאות שלו בסביאה של רעל?

נשמות שמתו.

הרגע שוחחתי עם חבר אחר
והוא אמר לי "הן כבר היו מתות.
הן גודלו בשביל זה".

אז בשבילך זה נורמלי שיש נשמות שגודלו כדי למות.
בשבילי ממש לא.

אני לא רוצה לריב אתך כי אני חושבת שזה שאנחנו חושבים שונה
לא אומר שלא נוכל להמשיך להיות חברים.

שאלת אותי האם אני רוצה לשנות סדרי עולם.
אז האמת - שכן.

אני מאמינה גדולה בכוחו של היחיד
לעשות שינוי אמתי בעולם.

לדוגמה הנה אנשים שעשו את זה ועשו את זה לבד.
לפחות בהתחלה עד שהצטרפו אליהם:

אימא תרזה
פלורנס נייטינגל
מהטמה גנדי המהמם
הדלאי לאמה
אמה האם המחבקת

ויש עוד רבים.
וכשכל הרבים האלו יתאחדו תחת אותם עקרונות
של חמלה ושמירה על הכדור הזה וזה כבר קורה


אז אם גם אתם רוצים לעשות שינוי
ומרגישים לפעמים לבד, זה לא נכון.

השינוי כבר כאן.

ורק הכהים, המנוונים, החשוכים
אינם רואים את השינוי.

הם ירגישו אותו בעוד 10 שנים
כשהקיבה והכבד שלהם יגיבו.

ב-2010 הייתי בבדיקה אצל רופא איור וודי
בצפון הודו, בדארמסלה אהובתי.

אחת הבדיקות כוללת מישוש של אברי הבטן.
בדיקה אחרת כוללת מבט על הלשון ומדידת הדופק.

כשהוא נגע לי בבטן, שזו הבדיקה האחרונה בסדרה,
הוא אמר לי שהגיל של הגוף שלי הוא 10 שנים פחות ממה
שרשמתי במסמך המקדים לבדיקות.

הוא שאל אותי מה אני אוכלת
סיפרתי לו ש-11 שנים של צמחונות ויוגה.

הוא אמר לי שאין צורך שאעשה ניקוי.
הגעתי לאבחון של פאנצ'ה קארמה
שלמי שלא יודע זה ניקוי שנמשך בין 3 ל-28 ימים,
תלוי במצב הבריאותי.

אנשים עם סוכרת של שנים הולכים לעשות את זה
בצפון הודו ונרפאים. כנ"ל מקרים קשים של סרטן ומחלות אחרות.

שאלתי אותו "אבל מה אני אעשה עם הראש שלי. עם המחשבות.
הן טסות לי. ואין לי שקט לפעמים."

הוא המליץ לי על 5 דקות ישיבה במדיטציה כל יום.
הוא הסביר לי שמבחינה גופנית אני נותנת לגוף שלי את כל מה שהוא צריך

ואכן כל התלונות שלי נסובו סביב הראש והנפש. מחשבות ורגשות.

ולכן 5 דקות של שקט, אפילו אם הראש יטוס, אבל שלפחות ארגיל את עצמי
לשבת 5 דקות ואני יכולה להתחיל מדקה אחת, וזה ייצור נתיב לרוגע.

תרגלתי את ההמלצה שלו במשך חצי שנה מאז.
אחר כך מצאתי לעצמי תרגולים אחרים.

אבל כן, אני עושה כל יום חצי שעה של פעילות גופנית עצימה בבוקר.
ובהתחלה, עולות לי כל המחשבות המרעילות.

ואחר כך,
עולות לי כל המחשבות היצירתיות.
ואז אני מוכנה להתחיל את היום שלי.

אני לא דוסית גדולה במצוות.
אבל אני כן דוסית בערכים.

ואחד הדברים שהכי קשים לי עם היהדות
ועם המקום הזה שאני חיה בו, הוא היעדר החמלה.

החמלה היא הערך העליון בבודהיזם הטיבטי.
אני לא מבינה בזה הרבה, כמו שאני יודעת שזה משהו
שמשנה את העולם הפנימי שלנו ומבפנים השינוי יוצא החוצה.

או כמו שמהטמה גנדי התותח אמר:
"היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם"

אם אני מסתכלת על הדברים מנקודת מבט של החמלה,
רוב הפעולות שלנו היו נראות אחרת.

מתוך המחשבה שהאושר היחידי
האמתי והיציב לאורך זמן טמון בנתינה שלנו לאחרים,
התוצאה היא פעולות שעוזרות לצמיחה והתפתחות של כל מי שמסביבנו.

שנזכה להרגיש אושר קבוע ואמתי
שנובע מתוך מקור פנימי בתוכנו.

שאינו תלוי בהתנהגות ופעולות של הסובבים אותנו
שאני תלוי בדברים חיצוניים לנו.

כי הגוף הוא רק קליפה שנושאת אותנו הלאה
וכל מה שעשינו פה הוא שהיה והוא שיהיה.

ואנחנו נחזור לפה שוב אם לא נתקן
נחזור למעגלי התשוקה והסבל
שהדרך היחידה לצאת מהם
היא לחשוב טוב
לעשות טוב
להיות טוב
לקבל את
עצמנו
ואת
האחרים

יום עצמאות שמח
אם אתם חוגגים