אני זוכרת את היום שגיליתי שאני "עבד מודרני" לכל דבר.
זה היה היום בו שמעתי את הביטוי "רוב האנשים עובדים כדי לשלם את החשבונות", כלומר הםא עובדים בשביל לחיות, אבל אלו בכלל לא חיים, זו הישרדות.
אם בנאדם עובד כדי לשלם את החשבונות הוא חייב להרוויח אחריי ההוצאות. הוא חייב שיישאר לו משהו "בצד". אבל ה-משהו הזה? יכול להיות אפילו שקל אחד, כל עוד הוא אדם חופשי.
אדם חופשי זה לא מי שהוא עבד של הבוס שלו ורוב שעות האור ביום שלו מוקדשות להכניס כסף.
אדם חופשי זה לא עצמאי, שהוא עבד של הלקוחות שלו, ואני יודעת ומכירה תא המצב הזה מצוין, כי לא משנה כמה את גובה, כשאת עובדת בשביל הלקוחות שלך, את בדיוק אותו הדבר כמו השכיר, חוץ מהבדל אחד – את לא צריכה לבקש רשות כדי לעשות פיפי או לצאת לחופשה.
אבל חוץ מזה? אותו הדבר.
כשגיליתי שאני שפחה מודרנית, זה היה כמה שנים טובות לפני הסדרה "מיומנה של שפחה"...
כשגיליתי שגם אני שייכת לביטוי הזה "לעבוד כדי לשלם את החשבונות" – התפחלצתי.
תמיד חשבתי שאני "מעל זה" כי אני עצמאית
תמיד חשבתי שאני "מעל זה" כי אני קובעת לעצמי את השכר שלי, כי אני מעלה אותו כשאני מחליטה, כי אני לומדת ומשתכללת כל הזמן, כי אני יוצאת לחופשה מתי שבא לי והולכת לעשות פיפי בלי לשאול אף אחד! חה חה כמה שזה לא נכון!
להיות עסק עם לקוחות זה להיות משועבדת לגמריי ללקוחות שלך.
את מבטיחה להם הבטחות, כמו לשלוח להם חומרים משלימים לפגישה, ואז הם אוכלים לך את הראש עד שזה מגיע. לפעמים את שולחת להם מייד אחרי הפגישה, אבל הם לא מוצאים את זה במייל. ואז מתחילה תכתובת משעממת בוואטסאפ במהלכה מתברר שהם סתם לא שמו לב, פתחו את המייל האחר שיש להם או אפילו שזה היה להם מול העיניים, במייל הרגיל שלהם, אבל הם פשוט לא ראו.
להיות עסק עם לקוחות זה לחשוב על הלקוחות שלך, גם כשהם כבר לא בחדר איתך. זה לחשוב על הבעיות שלהם, לחיות את הכאבים שלהם, לחשוב על פתרונות עבורם, להיות אתם! בראש, במחשבה ובלב – את אתם! את לא חופשייה!
אני עדיין זוכרת את היום המהמם הזה,
שהבנתי שגם אני שיפחה מודרנית, שעובדת בשביל לשלם את החשבונות.
שעובדת בשביל לנקות את הלכלוך שעשיתי בעבר בחשבון הבנק שלי.
הבנתי שאני מנקה טינופת מהעבר, שאני משלמת חשבונות בהווה, ושתכלס?
אין לי עתיד. אין לי עתיד בטוח כי בתור עצמאית אני לא חשבתי על קרן פנסיה, קופות גמל או קרן השתלמות. לא היו לי "מחסנים" בצד, כלומר חסכונות. לא היה לי שום תכנון לעתיד, חוץ מאשר את החודש הבא ואת התיקווה שהדברים ישתפרו, והדבר הכי הזוי (היום זה נשמע לי הזוי, לך זה יישמע שאני הזויה...) הדבר הכי הזוי?
שחשבתי שמה שאני אעשה – יקבע את התוצאות שלי.
ולכן עבדתי נורא קשה, ממש מסביב לשעון.
עד שיום אחד הבנתי ש -
ככה זה לא יילך.
אני לא יכולה להמשיך לרוץ אחרי הזנב שלי,
והכול בשביל "לשלם את החשבונות".
זה לא ייתכן.
זה מתיש.
צריך ה-מון אומץ כדי לעצור את הכול ולהסתכל רגע על החיים שלך ועל העסק שלך באומץ.
וזה בדיוק מה שעשיתי.
עצרתי והתבוננתי.
הבנתי שמשהו חסר לי – אבל לא ידעתי מה.
אחרי זה הבנתי שחסר לי ידע.
בשלב הבא הבנתי שזה ידע בשיווק.
אחר כך חיפשתי מורה. ואז מצאתי.
ואז במשך 3 חודשים, רק כתבתי.
כתבתי תשתית, הנחתי מיתווה לשיווק העסק שלי.
בניתי מערכת שיווקית. משפך שיווקי.
למדתי המון דברים חדשים והמון מונחים חדשים, שפה חדשה, עולם חדש.
והתאהבתי.
התאהבתי בשיווק.
הבנתי שזה גאוני.
הבנתי שאני רוצה שכל מטפלת תבין את זה.
קלטתי שזה הרבה יותר פשוט מאשר ללמוד טיפול ובכל זאת,
רוב המטפלות נרתעות משיווק כמו ממפלצת עם ריח מסריח מהפה.
למה? כל הסיבות בשאר הפוסטים שלי בבלוג.
היום? המטרה היא להבין:
איך את מפסיקה להיות עבד של החשבונות שלך.
תלחצי פה ותקבלי במתנה 6 רעיונות להכנסה פסיבית למטפלות
לחיי השפע של כולנו!
סיון סניור המעוררת
הופכת ידע לשפע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה